ספרה החדש של אלנה פרנטה, שיצא לאור באיטליה ב־2019 וזכה לתרגום לעברית בידי המתרגם הקבוע והמעולה שלה, אלון אלטרס, מתרחש גם הפעם בסביבה הפיזית והחברתית המוכרת של הסופרת: העיר נאפולי, ובטופוגרפיה הברורה של "למעלה" ו"למטה", שמקבלת ביטוי גם בשמות הרחובות; רחובות "מוזיקליים" כצ'ימרוזה וּויוואלדי – למעלה, וגיבורי מלחמה והיסטוריה – למטה. ההבדלה הזו הפכה להבחנה חדה בין מעמדות ואפילו בין שפות דיבור: עשירים, מיוחסים ומשכילים – למעלה; פשוטי עם, בעיקר פועלים ועובדי נמל – למטה. איטלקית "גבוהה", נורמטיבית ומשכילית – למעלה, ודיאלקט נפוליטני – למטה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משרד הבריאות קיצץ בתקציב למאבק באובדנות בקרב עולים
– פמיניזם פרה-היסטורי: ממצאים מפתיעים על חלוקת התפקידים העתיקה
– צפו: ילדים זה שמחה?
הפער הזה, והמחירים החברתיים של המעבר או ההתקדמות מן ה"למטה" ל"למעלה", הם מהנושאים המרכזיים של הספר, המשולב בשני הנושאים המרכזיים האחרים: חיי המשפחה והשקר של המבוגרים, וחיי המין. וכאן המקום לאזהרה: הספר כולל לא מעט עיסוק במין ברמות שונות של חשיפה; מהתנהגות מינית מרומזת בין ילדות, דרך דיבורים מפורשים, ועד תיאורים גרפיים גלויים ומפורטים ואולי אף מוגזמים.
מרווח לנשימה
"חיי השקר של המבוגרים" עולה בעיניי בהרבה על קודמיו – ארבעת הספרים המרכיבים את המאגנום אופוס, היצירה הגדולה, של פרנטה, אשר זכו בזמנם להצלחה ביקורתית ומסחרית יוצאת דופן בעולם כולו. בעיניי הוא בשל יותר ואולי גם מופנם יותר, והסופרת גם דיללה קצת את ניסי המאבק שהניפה ב"רביעייה" כנגד חולָיֵי החברה העירונית האיטלקית־נפוליטאנית: אי־השיוויון החברתי ופערי המעמדות, דיכוי האישה, הצביעות והניכור של אנשי ההשכלה הגבוהה והאינטלקטואלים האיטלקיים מהחברה הכללית וכיוצא באלה.
כך הפך הספר בכללותו ללוחמני ומגויס פחות ולאנושי־קלאסי יותר, והקריאה בו הפעם מעבירה את התחושה שעיקר כוונת הסופרת היא פשוט לספר סיפור טוב: על בני אדם שהם מורכבים, טובים ורעים כאחת, ומשום כך גם רגשותיהם ומעשיהם מורכבים ויש בהם תערובת של טוב ורע. בכך היא ממלאת את המשימה הראשונה והחשובה ביותר של הספרות היפה – לא להטיף, לא לקרוא למאבק, אלא פשוט לסַפּר סיפור טוב ולהניח לקורא להסיק בעצמו את מסקנותיו.
לכך מצטרפת גם נינוחות מסוימת שניכרת בכתיבה עצמה. רוב הזמן אין כבר זכר לאותה אינטנסיביות, אותה כתיבה קצרת נשימה, רדופה, היסטרית לעיתים, שאפיינה את הרומנים הנפוליטניים. דחיפוּת שכאילו ניסתה ליצור אצל הקוראים לא רק מעורבות פסיבית, אלא ממש פעימות לב ולחץ לצאת למאבק. הפעם הקצב הפנימי של הכתיבה תואם את הקצב הראוי של קריאה. הוא אינו חסר מתח והקריאה בו מרתקת, אבל יש גם מרווח לנשימה, הן באופי הכתיבה והן בקצב האירועים. כתיבה זו מאפשרת לקורא לקחת לעיתים פסק זמן לצורך עלעול לאחור והבנה בדיעבד של אמירות וסיטואציות. משום שכמו בחיים האמיתיים כך ברומנים איכותיים, לא הכול מובהר ומפורש מן הרגע הראשון, ומשמעותם של דברים מסוימים מתבררת ומתפרשת לעיתים לאחר זמן.
מסייעת לכך הבחירה, גם הפעם, בילדה־נערה כגיבורת הספר, והעלילה אינה מגיעה מעבר לגיל ההתבגרות שלה. מאחר שהדברים מסופרים מנקודת מבטה, מה שהיא רואה ובעיקר מה שהיא מבינה אינו תמיד התמונה כולה. ואכן, חלק גדול של מעשה הקריאה מוקדש לחיבור בין מה שראתה והבינה ג'ובנה, הגיבורה, ובין המציאות המשפחתית הרחבה וההתרחשויות התת־קרקעיות שנחשפות קטעים קטעים ובהדרגה.
הקשר והשקר
הגיבורה, ואיתה העלילה, נעה בין שלוש הוויות משפחתיות: המשפחה הגרעינית של ג'ובנה והוריה – האב אנדראה והאם נֶלה; שתי חברותיה אנג'לה ואידה והוריהן מריאנו וקוסטנצה, והדודה ויטוריה ומשפחתה המורכבת והמורחבת, שכוללת גם את משפחתו של המאהב־לשעבר המת שלה, אנצו.
ג'ובנה ומשפחתה, וכן משפחתן של חברותיה אנג'לה ואידה, חיות בחלק הגבוה, היוקרתי, של העיר נאפולי. ארבעת ההורים הם בעלי השכלה גבוהה ומורים בתיכון, באוניברסיטה או במוסדות דומים. הילדות מקבלות חינוך טוב בבית הספר ובבית: שפתן נקייה מדיאלקט ומגסויות, והן נוהגות בהוריהן ובמבוגרים בכבוד ובנימוס. ההורים הליברליים גם מסבירים להן מה שצריך להסביר, כולל על יחסי גברים־נשים ועל מין, אבל הכול בדרך ראויה וברוח טובה, מתוך הבנה ואורך רוח.
"אהבתי את אבי מאוד", מצהירה ג'ובנה בפתיחת הספר, "הוא היה אדם אדיב תמיד, (בעל) התנהגות מעודנת… אלגנטיות שאין דומה לה… לפניו היו תווים עדינים, ושום דבר לא פגם בהרמוניה שלהם… אלי היה פונה תמיד בטון עליז, לא חשוב מה היה מצב רוחו או מצב רוחי… ". גם הקשר בין הבת לאם טוב, קרוב, גלוי. "חשבתי שהיא שייכת לי", אומרת ג'ובנה על יחסיה עם נלה, אמהּ.
בני הזוג השני, הוריהן של אנג'לינה ואידה: מריאנו, האב, איש גדול וקולני שמלמד היסטוריה באוניברסיטה, וקוסטנצה, האם, שמלמדת איטלקית ולטינית והיא "יפה ומאושרת… האנינות שלה הייתה כזאת – שלעיתים נראָה שאמי (מחקה) אותה. ברק תכשיטיה, צבעי בגדיה, שתמיד תאמו את גופה, סינוורו אותי…". מריאנו ואנדראה הם ידידים מימי האוניברסיטה. הם מתראים ללא הרף, משוחחים ומתווכחים בקולי קולות. שתי המשפחות מיודדות ונפגשות לעיתים קרובות, כך ששלוש הבנות גדלות כמעט ביחד.
אבל ערב אחד משליך האב אנדראה אבן מילולית אל תוך המים הצלולים, ואז מתהפך הכול. למעשה הסיפור מסופר לאחור, בדיעבד, והספר מתחיל רק שנתיים מאוחר יותר, כפי שמשתמע ממשפט הפתיחה שלו: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד…". בום! הנה האבן שניפצה את האידיליה. אבל זה לא הכול, כי אביה של ג'ובנה, "באחד מגוני הקול שלו שאף פעם לא השתמש בו אתי", ו"תוך שאפילו הרשה לעצמו דיאלקט, שהיה אסור לגמרי בבית שלנו… נתן לפה שלו לפלוט את מה שלבטח לא רצה שייפלט לו: 'היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה'…", אמר. ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל.
השאלה הראשונה היא מי זאת ויטוריה, ומה כל כך נורא בה? את השאלה הזאת שואלת את עצמה גם ג'ובנה, למרות שהיא יודעת במעומעם את התשובה: ויטוריה היא אחותו של אנדראה, האב. זאת שלא מדברים עליה, האחות והדודה הדחויה שאין איתה שום קשר, ושחיה, כמובן, בעיר התחתית, בביתם של סבא וסבתא המתים מצד האב, שגם אותם ג'ובנה כמעט לא זכתה להכיר.
צמיד זהב ישן
לא קשה לדמיין את הפקעת החברתית־מעמדית שיש כאן, ואת המשמעויות הפסיכולוגיות הלא קלות של המוצא החברתי הנחוּת שלו עבור איש כמו אנדראה: משכיל, אליטיסטי, שאפתן, סנובּ. עבור ג'ובנה, "השם ויטוריה הצטלצל בבית שלי כאילו היה שם של יצור מפלצתי המכתים ומזהם את כל הנוגעים בו…. היא הייתה דחליל מהילדות…". ההשוואה שעשה אביה בינה לבין ויטוריה מבהילה אותה: האם ייתכן, היא שואלת את עצמה, שרק בגלל שירדה בלימודים והמורים התלוננו, "עלי לעטות את הפנים שלה?" מה ההשוואה הזאת אומרת עליה? האם הוריה, ובייחוד אביה האהוב והאוהב, זיהו בה פתאום משהו נורא? כישלון, חרפה משפחתית, סכנה?
מבוהלת היא מסתירה את סערת רוחה מההורים. היא לא הייתה אמורה לשמוע אותם; הם חשבו שהיא בחדרה מאחורי דלת סגורה, אחרת לא היו מדברים כך בקולם הרגיל. אבל הבהלה מחייבת אותה לעשות מעשה: למחרת בבוקר "שכנעתי את עצמי שאם אני רוצה להציל את עצמי, עלי ללכת לראות (את) הפנים של דודה ויטוריה…". כדי לבדוק האם קיים באמת דמיון בינה לבין הדודה המפלצת, והאם כל המחמאות של הוריה על יופייה ועל שערה היפה היו רק בדיה.
בין ג'ובנה לוויטוריה נוצר סבך קשרים מורכב ומבלבל, פרי רגשות מעורבים ומנוגדים משני הצדדים: אהבה, סקרנות, עלבון ורצון לחשוף את האמת, וגם תאוות כוח, שנאה ונקמנות. הקשר הזה הופך את הדודה ויטוריה מצל נשכח לדמות מפתח ולמנוע של העלילה, קורבן וכלי משחית כאחד.
ויטוריה יודעת הכול על כולם והכול מתגלה לה. היא אוחזת בכל החוטים, וכשנופלת לידה ההזדמנות וליבה אומר לה שעליה להתערב, היא אינה מהססת ואינה שוקלת את התוצאות האפשריות של המעשה. כמו מכשפה היא מפעילה את מטה הקסמים שזומן לה, שכאן הוא צמיד זהב ישן שעבר בירושה. בהתערבותה בחיים לא לה, מערערת ויקטוריה את כל שיווּיֵי המשקל העדינים בחיי שתי המשפחות ובחייה של ג'ובנה. שקר הנישואים המאושרים של הוריה מתנפץ. יחד עם ג'ובנה הנדהמת אנחנו חווים את התפרקות מראית העין של האידיליה ששרתה על משפחתה.
טוב ורע
אף אחד לא יצא מאושר מההרס הזה. כולם משלמים את מחיר השקרים. ג'ובנה וחברותיה מגלות פנים חדשות של הוריהן, ועולם של אהבות ובגידות ושל כאוס אנושי ורגשי שלא הכירו קודם. עולם שיש בו ערבוב של טוב ורע, של "רוע, שבזמן שנראה לך שאתה טוב, מתפשט לך בבת אחת בראש, בבטן, בכל הגוף… והוא לא מסלק את הטוב אלא חי איתו יחד…".
גם כוח המשיכה האפל של ויטוריה – אישה שיש בה אהבה ונאמנות עמוקות לצד רוע לא נשלט, יצר נקמה ותאוות היזק – ממשיך להשפיע עליהן. באמצעותה הן נחשפות לעיר נאפולי ולהיבטים השונים שלה, שהוריהן המגוננים הרחיקו מהן בעבר. הן מכירות גם את הגברים הצעירים והנערות שהעולמות החדשים של "העיר התחתית" מציעים להן, ולומדות בהדרגה לשלב בין ה"למעלה" וה"למטה". ועם חלוף השנים וגיל ההתבגרות הן גם יגלו את עצמן, את גופן ואת מיניותן. ובסופו של הספר נראה כי ג'ובנה נותרת עוד יותר מבולבלת משהייתה בתחילתו.
דווקא בסיום הפתוח שלו טמון כוחו של רומן ההתבגרות הזה. התבגרות של ילדה־נערה וגם התבגרותם של המבוגרים המקיפים אותה. לאחר כל המסע המפותל שלו, הרומן הזה – המרשים בעיניי מבין ספריה של פרנטה – מסתיים כמו שמתנהלים החיים האמיתיים: עם מעט תשובות חותכות והרבה שאלות פתוחות לקראת השלבים הבאים.
אלנה פרנטה
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספריה החדשה, 2020, 314 עמ'
