יהודה עמיחי הוא מן המשוררים הגדולים ששירתם משתרעת ומקיפה את כל תחומי החיים, החל ברחשושים המעודנים והפרטיים ביותר וכלה במונומנטליים: אהבה, מלחמה, מוות וא־לוהים. כמו וולט וויטמן, גם עמיחי ניחן בחיבוק רחב ומז'ורי של הקיום, ועל שירתו, בניגוד למשוררי האירוניה, הציניות והסרקזם, נסוכים חסד, חמלה ואהבת אדם. זהו סוד קסמו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– גם במחיר השבתה: הקורונה מחייבת את האוצר לשנות גישה
– העיתונאי שחי את ההיסטוריה: ממחלק עיתונים למנכ"ל "הצופה"
– חברות הסלולר הצטוו: פריסה מלאה גם ביו"ש
המקום הפנימי הזה שממנו עולה קולו, מפעיל מיד את המקום המקביל לו בתוכנו, ולכן קל כל כך להזדהות עם שיריו ולהרגיש שהם מדברים אותנו. משורר נטול פוזות של משורר, לא אחד היושב ומתעד את החיים רק מן היציע, כי אם גם אחד השחקנים, אחד העם העשוי מן החומר שממנו כולנו עשויים. שירתו היא פסקול חיינו בארץ הזאת.
באחד משיריו הוא כותב:
לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד / הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו. כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר / בּוֹ בְּחַיָּיו. וּכְשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ. / פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כָּל הָאָדָם.
האדם בשיר הקצר והנפלא הזה נתפס כמין "כולא" של הזרימה הטבעית ביקום, התודעה המכילה את החיים נתפסת כחסימה, שריר מכווץ הנרגע ונפתח רק עם המוות. כאילו במותו משחרר אותנו המשורר מקיומו הפרטי כבשר ודם ומותיר בידינו רק את הגביש הזוהר של שירתו.
אבל את הזמן ש"הכל סגור בו" באדם, כלומר את החיים, אפשר לחיות בדרכים שונות. אחת מהן מציג עמיחי בשירו "לא כברוש", שהוא שיר המזמין קריאות בכיוונים שונים — שיר על איך לחיות, על איך לדעת אישה או על איך לכתוב שיר — ולמען האמת הכול אחד הוא, תפיסת עולם, סגנון קיום החל על כל דבר ודבר שאנו עושים.
ומהו סגנונו של עמיחי? הוא מתמצה כבר במשפט הראשון:
לֹא כַּבְּרוֹשׁ, / לֹא בְּבַת אַחַת, לֹא כֻּלִּי, / אֶלָּא כַּדֶּשֶׁא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת־יְרֻקּוֹת.
זוהי חכמת החיים לרוחב ולא לגובה. החיים הנכונים אינם אלה התכליתיים, המהירים, המזדקרים ומתפרצים לגובה כמו ברוש, כי אם אלה המושהים, הקשובים, הנֶחיים מתוך תשומת לב לפרטים.
ה"דשא", שם עצם כללי (כמו גם שם העצם הכללי "החיים"), מורכב למעשה מאלפי גבעולים, אלפי יציאות זהירות ירוקות מן האדמה, אלפי ברושים ננסיים. זאת אם רק נדע להאט ולא לקרוא לו סתם ובחיפזון: "דשא".
הרעיון חוזר בצורות שונות בהמשך השיר. לחיות "כַּגֶּשֶׁם בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת / מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְׁתוּי / פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשׁוּם / כָּאֲוִיר בַּשָּׁנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב". ובהמשך: "בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֵּה אֶשְׁנַבִּים / בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֵּה דְּפִיקוֹת לֵב".
וגם היציאה מן החיים אינה דרמטית: "בְּלִי תְּרוּעָה, שַׂר מִתְפַּטֵּר", גם היא מושהית, שקטה, כעשן, כילדים עייפים ממשחק, כמו "אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים / לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל / מִישׁוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל".
ממעוף הציפור אפשר לסכם חייו של האדם כ"פתוח סגור פתוח", אבל את החיים עצמם, מתוכם, ראוי לחיות רק מתוך קשב ותשומת לב לפרטים.
מתוך גיליון משיב הרוח (עג) "לֹא בְּבַת אַחַת – מחווה ליהודה עמיחי", שראה אור לאחרונה
