בכ"א בתמוז הלך לעולמו אלתר ולנר – מנכ"ל עיתון הצופה, עורך סוכנות הידיעות עתי"ם, מרצה ומחברם של חמישה ספרים – והוא כמעט בן 97. פועלוֹ המגוון משקף דמות ציבורית מורכבת ומרתקת: עיסוק אינטנסיבי באקטואליה נפגש אצלו בעמקות רעיונית הדורשת זמן והבשלה; והמחויבות כלפי הציונות הדתית והמפלגה הדתית־לאומית נמהלה באחריות לאומית כוללת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספג אנטישמיות על מגרש הכדורגל בארגנטינה, והחליט לעלות לישראל
– מחממים מנועים לקראת החתימה על ההסכם עם איחוד האמיריות
– שונאי מתנות, המדור הזה לא בשבילכם
אלתר ולנר נולד בבנדין שבפולין בשנת 1923 לאביו ר' חיים יצחק ולאימו חנה רחל. האב, חסיד אלכסנדר ותלמיד חכם מופלג, "נתפס לציונות" והשתתף בייסוד הפועל המזרחי בעיר. הם עלו לארץ ישראל פעמיים: תחילה בשנת 1924, אך סירובו של האב להתפרנס מן הרבנות הכניס את המשפחה לקשיים כלכליים והיא נאלצה לחזור לפולין. בשנת 1934 עלתה משפחת ולנר בשנית והשתקעה בתל־אביב.
בשנים שטרם הקמת המדינה הקדיש אלתר את עצמו לקרב התקומה, והתגייס בחשאי לפלוגה הדתית של חי"ש תל־אביב בהגנה. במלחמת השחרור לחם בבן־שמן הנצורה. לימים כתב את הספר "חמושים לפני המחנה", ובו תיאר את לחימתם של חיילי הפלוגה הדתית התל־אביבית בקרבות העצמאות. הספר מנציח את דמויות ל"ב הנופלים בני הפלוגה, ומתאר גם את הצעדים הראשונים בגיבוש דמותו של צה"ל כצבא המותאם לחייל שומר המצוות.
בן 16 החל לעבוד כנער שליח בעיתון הצופה, כשאחד מתפקידיו הוא להביא את גיליונות העיתון לאישור הצנזורה הבריטית. בהמשך מילא בעיתון שורה של תפקידים ושימש כתב בתחומים שונים, עד שמונה למנהל כללי של העיתון. במקביל לעבודתו בהצופה היה חבר במשך עשרות שנים בוועדות ובמוסדות אגודת העיתונאים, ואף שימש מזכ"ל ועדת העורכים המיתולוגית. בשנת 1976 מונה למנהל ועורך ראשי של סוכנות החדשות עתי"ם.
ולנר היה אוטודידקט בעל ידע אנציקלופדי, אך מכיוון שבגיל צעיר יצא לעבוד לפרנסת הבית לא זכה להשלים את לימודי התיכון. לימים פיצה על כך כאשר הצטרף לחבורת מקימי אוניברסיטת בר־אילן ברמת־גן, והיה דוברה הראשון וחבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה.
בנימה אישית אבקש לומר כי סיפור חייו של ולנר מדבר לליבי עד מאוד. חלק משמעותי בהיסטוריה המשפחתית שלי התבסס בתל־אביב. משפחת אימי היתה מ־66 המשפחות הראשונות של העיר העברית הראשונה, וסבא רבא דוד איז'מוז'יק היה סגנו של ראש העיר הראשון שלה מאיר דיזנגוף. גם הצד הירושלמי של אבא היה מעורב ביותר בתולדות העיר תל־אביב.
התבססותה של משפחת ולנר בתל־אביב, היותו חובש כיפה יחיד בקרב קבוצות עיתונאיות מסוימות, והמאמץ שלו להרכיב יחד תחומי עיסוק שונים ולקחת על עצמוֹ שליחות ציבורית – גורמות לי תחושת הזדהות עמוקה. בזמננו לא מבינים די עד כמה המחויבות הציבורית של אנשי תרבות מובהקים – והבולט בכך מכולם הוא לדעתי ביאליק – הייתה תנאי הכרחי לביסוס החיים העבריים כאן. בימינו ממהרים להכתיר אנשי ציבור כ"עסקנים", ולא פעם מחמיצים את התרומה הנובעת לכולנו מפועלם.
מהבית השני למדינת ישראל
הגבול שבין עיתונות לספרות הוא מהגמישים והמרתקים בעולם היצירה, והוא מאותגר משני הצדדים. בעבר עיתונאים כונו גם "סופרים", הגדרה שביטאה את הציפיות של קוראיהם ובעיקר את הציפייה של העיתונאי־סופר מעצמוֹ. ההשכלה הכללית והעומק הרעיוני שנדרשו מעיתונאים, אכן קירבו בין עולם העיתונות לעולם הספרות. גם תחושת השליחות הייתה משותפת לשני התחומים.
בחלוף השנים הלך ופחת הדמיון בין שני המקצועות, לפחות בנוגע לתנאי הסף הנדרשים מעיתונאי. אבל הריקוד המשותף בין השניים אותגר גם מהצד השני. כוונתי לאותו סגנון בספרות המקרב אותה לניסוחים עיתונאיים. לא מעט ספרים נכתבים בתקופתנו מתוך אוירה "אירועית", בין אם מדובר בספרי מתח ובין אם בחלק מהספרות היפה. הדבר מקבל חיזוק כאשר העלילה הסיפורית מתחברת עם אירועי שעה מסוימים וברורים.
ולנר ייצג פיתוח מרשים ומשוכלל של המפגש בין עיתונאות סולידית ואקטואלית ובין עולם ההגות והספרות. בתודעתו נמצאה השאיפה לראות את התמונה הגדולה, ובה בעת לא להפחית בחשיבותם של הפרטים הקטנים. זהו אתגר קשה למימוש, ומעטים מצליחים לעמוד בו כפי שעשה זאת ולנר. האידיאה היסודית של שיבת ציון בדורנו שימשה הפרספקטיבה הקבועה של כתיבתו. דומני שנקודת מוצא זאת מיטיבה להסביר הן את תחושת השליחות הציבורית והעיתונאית שלו והן את מחקרו בתחום ההיסטוריה העברית.
לצד עבודתו העיתונאית פרסם ולנר כמה ספרים בנושאים היסטוריים־תורניים, בהם על עשרת הרוגי מלכות ועשרת השבטים. כאן אבקש להתמקד בספרו "אומה במאבקיה", העוסק בכמה סוגיות מרתקות מתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל במאות שלאחר חורבן בית שני. סביר מאוד שעיון מחקרי ואישי זה נבחר על ידוֹ גם מתוך הרלוונטיות המסוימת שלו לתקופתנו. דורנו הוא שבא בחסדי שמיים לבשר את התיקון של אותו חורבן ולהמשיך את אחיזתנו הלאומית בארץ, שנתרופפה מאותה עת.
אך לדעתי הבחירה של ולנר לעסוק בתקופה זו אינה רק מהטעם הזה. נדמה שהיחסים המורכבים בתוככי היישוב היהודי באותה עת, כמו גם העיסוק המתיש וההכרחי ביחסים עם המעצמה של אותו עידן, רוֹמי, משמשים רקע הולם לחלק מנושאי ההתמודדות שלנו בהווה. במובן זה, הפעולה העיונית והמחקרית של ולנר האירה שטח היסטורי רחב גם בשירותה הנאמן של פעולתו העיתונאית. הוא לכאורה אומר לקוראיו: הדברים האקטואליים שאני מדווח לכם עליהם שייכים לתמונה יהודית גדולה ורחבה, ועלינו לבדוק בהווה כיצד אנו ממשיכים מאותה נקודה של תקופת החורבן, אבל בזהירות, בנאמנות ובנחרצות.
צילום: יצחק פריידין
ספריו העיוניים של ולנר מבוססים על שיעורים שמסר בפועל, והדבר השפיע מאוד על סגנונו הספרותי הקולח. ולנר מקרב בספרו זה בין כתיבתו העיתונאית המשובחת על מאורעות דורנו ובין כתיבה היסטורית זורמת על אירועים מהעבר. כך נארגת מסכת זמנים אחת נמשכת, שכל אירועיה, בעבר ובהווה, זוכים למקום דומה ולרלוונטיות רבה. כתיבתו ההיסטורית מתאפיינת בסגנון ייחודי המשלב בין ציטוט ישיר של מקורות, להערכותיו וניתוחיו הזהירים.
ולנר מצליח לאתגר בספרו את הגישה שלפיה עזיבת היהודים את ארצם לאחר החורבן ומרד בר־כוכבא היתה טוטלית. בפועל, החלוקה בין תקופת השהייה בארץ ובין הגלות מורכבת בהרבה. בפרק מרתק העוסק ב"מרד גאלוס" הוא מפרט אירועים דרמטיים שהתרחשו כמאתיים שנה לאחר מרד בר־כוכבא. מרד נוסף זה של היישוב היהודי בארץ כוון נגד רומא הנוצרית שהכבידה מאוד את עולה. האופן החי שבו מתאר ולנר את שיקום היישוב היהודי בגליל נוגע ללב. החתירה לכך כללה מאבק משמעותי בתופעת הירידה מהארץ, וניסיון להחזיר את ההגמוניה ביחס ליהודי התפוצה. דיון מרתק אחר בספר הוא על הבייתוסים. באמצעות הסגנון ויכולת התמצות שלו, אנו נחשפים לחלק מהמחלוקות האידיאולוגיות היסודית בקרב היהודים בתקופת הבית השני.
אדם אשר חי בתודעתוֹ את האירועים והסוגיות האלה פועל גם בזירה העיתונאית והציבורית מכוח תודעה היסטורית ולאומית רחבה, וכזה היה אלתר ולנר.
