1. כשגלית יצפאן יוצאת מהבית, בעלה, הקומיקאי אלי יצפאן, מחייך לעצמו, סופר לאחור "שלוש־שתיים־אחת", והדלת שוב נפתחת. "אין מצב שאני לא אשכח משהו ואחזור הביתה כמה פעמים", היא משתפת, "במקום לצחוק עליי, הוא אומר לי בצחוק 'איזה כיף שאני רואה אותך שוב'. יש בינינו הומור, אנחנו לא עסוקים בלתפוס זה את זה בחולשות – זה מה שזה. זה לא היה תמיד כך, זה תהליך, אבל כיום ההבנה היא שאנחנו צוות – כך בזוגיות, וכך גם בהורות".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
תיאוריית הקשב: מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז
"לאמן את המוח כאילו אתם בהשפעת טיפול תרופתי – רק בלעדיו"
הלם: בחדשות 12 "גילו" את סכנות הטיקטוק
תכירו את גלית יצפאן, נשואה ואם לשלושה, שמגדירה את משפחתה כ"משפחה בהפרעה" – כל בני ובנות המשפחה מאובחנים בהפרעת קשב וריכוז. יצפאן היא מרצה, מנחת קבוצות, מדריכת הורים ומטפלת בילדים ובמבוגרים עם הפרעות קשב, ובילדים ונוער עם הפרעה תקשורתית חברתית. יש לה פודקאסט בשם "זה מעסיק אותי – חיים בהפרעת קשב" – יחד עם אורלי צדוק, פסיכולוגית תעסוקתית ("שתי מופרעות קשב שלא מפסיקות לדבר – אז החלטנו פשוט להקליט את זה"). היא באה מרקע החינוך הפורמלי: היא בעלת תואר ראשון בחינוך עם התמחות בחינוך מיוחד, אך עברה בהמשך לתחום הטיפול; והיא בוגרת תואר שני בטיפול באומנויות, עם התמחות בטיפול בדרמה. בנוסף, היא בוגרת התוכנית לפסיכותרפיה התנהגותית קוגניטיבית (CBT) במכללת פסגות. היא הייתה ממקימי עמותת "קווים ומחשבות" שתכליתה להיות הגוף שמרכז את הידע והשירותים הרלוונטיים להפרעת קשב וריכוז, גוף שגם מקדם רבות את הנושא בתקשורת וברשתות החברתיות.
"גיליתי את הפרעת הקשב שלי רק בגיל ארבעים, תוך כדי המחקר שלי", היא מקדימה, "לא ידעתי שהייתה לי הפרעת קשב, רק היום אני מבינה את ההקשרים של מה שחוויתי פעם כנערה". היא מעידה על עצמה ככזו ש"תמיד היו לי סיפורים מצחיקים; דיברו מעל הראש שלי, אמרו 'כמה פעמים צריך להגיד לך את זה?' קראו לי רגישה. תמיד הורידו לי בתעודה על סדר וארגון". אך עם ההפנמה, החלה גם לטפל בעצמה. "חשבתי שזו האישיות שלי; שזה משהו בי".
היו צוחקים עליי פעם שלא ידעתי איזה אוטו יש לי, והיום אני מבינה שאני לא יודעת כי אני לא זוכרת שמות ומספרים. אין לזה קשר לכלום חוץ מלהפרעת קשב. הייתי צריכה לעשות סנגור עצמי
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני מאבדת, שוכחת – תמיד יש לי חוויה של 'אוי'!" היא אומרת בדרמטיות ומסבירה, "אני תמיד נבהלת כי שכחתי משהו או שחשבתי שאיבדתי. תמיד כשאני מגיעה למקום, אני מכינה את הדבר הכי יפה, ופתאום אני לא מוצאת את האלמנט שאני צריכה. חוויה של 'משהו יקרה' או 'משהו צריך לקרות'. אני בלחץ גדול בגלל זה. היה לי גם קושי לשבת על התואר השני, רק אז הלכתי לאבחון, והטיפול התרופתי סייע לי לסיים את התואר. בתקופת הבגרויות הייתה חברה שנעלה אותי בדירה ולא הרשתה לי לצאת עד שלא אלמד. שלא אוותר לעצמי. הרי ביני לבין עצמי הייתי מוכנה לוותר לעצמי, אבל היא לא הסכימה. הייתי צריכה תמיד אחזקה חיצונית כדי להצליח לתפקד. כמדריכה בצופים, אבא שלי כל הזמן נאלץ לנסוע אחריי לשבט ולהביא לי את מה ששכחתי. פעם הכנתי לכולם סופגניות, עשיתי לאמא שלי בלגן במטבח, וכשנגסו בסופגנייה הם ירקו את זה – מתברר ששמתי סודה לשתייה במקום אבקת סוכר. תמיד משהו היה קורה לי – 'המפוזר מכפר אז"ר' בשילוב 'יוסי, ילד שלי מוצלח'". היא מעידה על עצמה שדווקא חוש ההומור והיצירתיות, יחד עם העבודה שהקיפה עצמה בחברים ובמשפחה, הצליחו לסייע לה להתקדם בחיים.
2. "אני מטפלת כבר כעשרים שנה, אז תמיד הייתי בטיפול בעצמי 'און אנד אוף'. הפסיכולוגים היו נוטים לייחס את הפרעת הקשב שלי לדברים שקרו לי בעבר. הרי היו צוחקים עליי פעם שלא ידעתי איזה אוטו יש לי, והיום אני מבינה שאני לא יודעת כי אני לא זוכרת שמות ומספרים. אין לזה קשר לכלום חוץ מלהפרעת קשב. הייתי צריכה לעשות סנגור עצמי ו'ריפריימינג' (מסגור מחדש) לחלקים בתוכי, בלי שיתעללו בי בעקבות כך". לדבריה, ההפנמה חשובה, לא כדי להדביק על עצמך תווית אלא כדי "לעשות בהירות. ברגע שאני יודע מה יש לי ומה השם של זה, אני יכול להביא פתרונות לכך. ההבנה היא שאני מקבלת את הקלקול שיש בי, בלי להרגיש מקולקלת", היא אומרת ברגישות.
לדבריה, פעמים רבות לאחד ההורים יש הפרעת קשב. "לרוב זה האבא, שנמצא בהדחקה במהלך הטיפול. הוא יסתכל על השעון כל הזמן ויקום הרבה מהכיסא. לרוב הוא גם יגיד 'הסתדרתי בחיים', אבל אם חופרים קצת מגלים שהייתה לו תקופה של אלכוהול או סמים, או שזרקו אותו מבית הספר כשהיה ילד. לפני שאנו מטפלים בילדינו, עלינו לטפל גם בעצמנו. דוגמה נוספת: היה זוג שהגיע אליי כדי לסייע לילדה עם הפרעת הקשב, אבל האמא הייתה אגרנית. האבא אמר לי 'אי אפשר לגור בבית'. השבתי לו, כבלגניסטית, ש'קצת בלגן זה בסדר', אבל כשהוא שלח לי תמונות של הבית – הבנתי. היו כביסות בכל הבית, בחדר של הילד היו ערימות על ערימות של חפצים ובגדים. אמרתי להם: הילדה במצב טוב, אבל קודם כול, תעצרו הכול ותעשו עבודה בבית. מבחינתי עדיף שלא תשלמו לי, קחו הפסקה מהטיפול, ותיתנו את הכסף לאיש מקצוע שיסייע לכם בסדר וארגון. במצב שהבית היה בו, אין מצב להתקדמות במצב של האמא או של הבת. עומס של חפצים יוצר עומס בנפש. חיברתי אותה למישהי שמלמדת לוגיקה של ארגון וסדר. כתוצאה מזה בני הזוג הפסיקו לריב ולהעיר זה לזה. הרי לחיות חיים שלמים בניסיונות לשנות מישהו – זה לא חיים".
כך היא חושפת אותי לתחום שלא הכרתי, "מסדרי בתים", עניין שהיא ממליצה עליו בחום. "בשלב מסוים את רוב הזוגות שמגיעים אליי, אני משדכת לאיש מקצוע. בין אם זה בסדר, בניקיון או בניהול כלכלת הבית". אני מתחבר לחלוטין למה שהיא אומרת. כרווק, החדר שלי בדירת השותפים היה אחד הדברים המזוהמים ומגעילים שיש. שותפיי סירבו להיכנס לשם. מצעים לא הוחלפו, בגדים וחפצים היו פזורים לכל עבר – לעיתים גם כיסו את כל המיטה. אני נזכר בצחוק שמי שהפכה להיות אשתי קנתה לי שובר לעוזרת בית שתנקה לי את החדר – אבל לא הצלחתי להגיע למצב שאני יכול להזמין אותה לנקות – כי לא הייתה רצפה.
3. אני מבקש מיצפאן להתמקד גם בנושא ההורות: מה קורה כשאחד או שניים מההורים מאובחנים, או היו צריכים להיות מאובחנים, בהפרעת קשב. "הרבה פעמים הורים הולכים להדרכת הורים עבור הילד עם הפרעת הקשב, רק שהכלים שהם מקבלים לא מתאימים להם עצמם. הרי אם אותו הורה לא מצליח לקום בבוקר, לא מטופל ולא מצליח לארגן את סדר היום שלו – איך הוא יצליח לסייע לילדיו? אתה מביא את הילד שלך לטפל בכעסים שלו כשאתה לא מווּסת. אני קוראת לזה 'משפחה בהפרעה' – זה הילד, זה אתה, ולא פעם זה מעורר חרדות, שהוא לא יהיה כמוך. הורה כזה פעמים רבות ישמיע לילדים שלו דברים שאמרו עליו כשהוא היה ילד".
היא מספרת על בעלה אלי, שבמהלך הדרכת הורים התבקש להקדיש "זמן אבא וילד": "המטפלת לא הבינה שהוא לא מסוגל לעשות את מה שהיא מבקשת, ובעיניי צריך לקחת זאת בחשבון. מה בעלי מסוגל לעשות ומה לא. היא רצתה שהוא ישב עם הילד על משחק קופסה, אבל זה משעמם אותו ואם לאבא לא כיף – גם לילד לא יהיה כיף עם הבן שלו. אם האבא משועמם – זה לא נחשב זמן איכות עם הילד. נקודה".
אני מתחבר למה שאת אומרת. כשהתחלתי עם הטיפול התרופתי, מצאתי את עצמי שבת אחת יושב עם הילדים סביב שולחן ומשחק משחק כשעה. מצד שני, תני לי לשבת איתם בפאזלים ובא לי למות.
"אתה מבין, זו החוויה. תחשוב שאתה צריך לעשות פאזלים, אבל זה לא מותאם לך, אתה לא מווסת, אין לך סבלנות, אתה מוצף, יש לך הרבה רעיונות. החוויה היא לא רק שיש לך ילד עם בעיה, אלא שמשהו אצלך דפוק כי אתה לא לוקח בחשבון מה מתאים לך".
"יש כל כך הרבה קבוצות ווטסאפ, שלרוב הן יפספסו את ההודעות, כיוון שהן לא מתמודדות עם ההצפה. השכלתי ומהר מאוד מצאתי לעצמי בכל קבוצה או כיתה מישהי מהאמהות שמעדכנת אותי לפני שקורים דברים חשובים"
יצפאן לא רק מציפה את הנושא, אלא מביאה הצעות קונקרטיות לפעולה: "אם למשל משפחה רוצה למצוא מה לעשות בחופש, זה לא מספיק ללכת לגוגל ולבדוק לאן כולם נוסעים לטייל. צריך להכיר את המשפחה ולבנות יציאה מותאמת: אם האבא לא מסוגל לשבת בפקקים, והילדים יתחרפנו אם תלכו למקום שלא מותאם עבורם – חבל לצאת. צריך לשמוע מה הפנטזיות של בני ובנות המשפחה ולראות מה יכול להתאים בפועל. אני יכולה ללכת למכולת בבוקר כי הילדים ביקשו ממני לחמניות, ואני אחזור עם קרואסונים. היום אני אגיד להם 'אוי שכחתי, תסתדרו'. דוגמה נוספת – הבת שלי קיבלה הפניה לבדיקת דם. עד שלקחתי את ההפניה ועשיתי את מה שצריך, לקח לי יותר זמן מלאדם ממוצע. סוף־סוף קבענו תאריך, היא הייתה בצום 12 שעות, הגענו לקופת חולים וגילינו שאין קבלת קהל. מתברר שהיה ערב יום הזיכרון. הבת שלי אמרה לי: 'אמא, היית צריכה רק לברר את הפרט הקטן הזה וזהו. עשינו הכול – לא יכולת לברר?'. אמרתי לה: 'את צריכה לפטר את אמא שלך. היא חסרת אחריות'. אך הבת שלי ענתה לי יפה, 'אני לא אפטר אותך, כי זה אומר שאיאלץ לפטר את עצמי, הרי אני אהיה בדיוק אמא כמוך – אז אני מעדיפה לאהוב אותך ככה'". היא מגדירה את מה שאמרה לבתה כ"קול הפנימי" שיש לאנשים רבים עם הפרעות קשב, משהו שככל הנראה אמרו לנו בצעירותנו.
4. כיאה לאשתו של קומיקאי מפורסם, היא מבקשת להשתמש בכמה שיותר הומור. "גם אם חרבשתי עוגה שהייתה אמורה להיות יפה, אני אומרת שהיא מכוערת מבחוץ וטעימה מבפנים. אגיש אותה בלי בושה, ואתן לבעלי לעשות מזה מטעמים. אני לא מושלמת, והכנתי עוגה – בין אם היא טובה או לא".
אני מתחבר למה שאת אומרת על הקבלה העצמית, אבל יהיו שיגידו שעם טיפול נכון לא תגיעי למצבים האלה.
"אז בוא אחדש לך: עם כל הטיפול שאתה תעשה, אתה תמיד תופתע. ואני הרי עובדת, יש לי עסק, אני מנהלת את הבית, אבל עם כל הטיפול עדיין אגיע למצב שבו יצלצל הפעמון ויעמוד בצד השני של הדלת מטופל ואני אופתע. או שיגיעו שני מטופלים באותה השעה. יתרה מכך, פעם אחת לא הגעתי להרצאה של עצמי בבית ההשקעות אלטשולר שחם. זה הפחד הכי גדול שלי והוא התממש. היפה הוא כשיש לך הרצאה על הפרעת קשב, זה שמבינים אותך. הגעתי למצב שאנשים מתנצלים בפניי. יש לי אסטרטגיות: אני אומרת 'שִלחו לי מייל', אני שמה תזכורת, צלצול ביומן, כותבת בעוד שני יומנים, אבל זה עדיין קרה לי. אתה יכול למזער נזקים, אבל אין יום בלי הפתעה. הפתעת קשב".
בבלוג שלה, יצפאן כותבת מעת לעת קטעים קצרים (ברור שקצרים, כדי שמופרעי קשב יקראו אותם) עם סיטואציות שכה מאפיינות אותנו:
ארבעה ימים לפני שחוזרים לבית הספר, מה עושות הילדות של האמהות עם הפרעת קשב?
- מחפשות חולצות בית ספר קצרות בחנות ומגלות שנגמרו המידות.
- מחפשות חולצות קצרות בעוד חנות.
- ממשיכות לחפש ולצעוק: "זה בגללך! בגללך!".
מה עושות האמהות עם הפרעת קשב?
- מגלות שבית הספר עבר בחלקו להשאלת ספרים.
- חושבות ששילמו על ההשאלה, בסוף השנה שעברה.
- מגלות שלא… ומצלצלות למזכירה. ששולחת אותן לקנות ספרים ("באיזו כיתה את, מאמי?").
"אמהות מופרעות קשב הן בסטרס כל הזמן", היא אומרת, "יש כל כך הרבה קבוצות ווטסאפ, שלרוב הן יפספסו את ההודעות, כיוון שהן לא מתמודדות עם ההצפה. השכלתי ומהר מאוד מצאתי לעצמי בכל קבוצה או כיתה מישהי מהאמהות שמעדכנת אותי לפני שקורים דברים חשובים". אך כפי שהיא אומרת, תמיד יש הפתעות. "פעם אחת לא בדקתי, והסתמכתי על משהו שהבת שלי אמרה לי, ובעקבות כך איחרנו בחצי שעה למסיבת הסיום שלה בגן חובה. זו הייתה חוויה קשה מאוד, הייתי מרוסקת מזה. לא עשיתי בירור, ואיחרנו באשמתי. התנצלתי המון וניסיתי לחשוב מה אפשר לעשות או להגיד לה כדי לסייע לה להיכנס בכל זאת. הרי הילדים יזכרו לנצח שבגללך זה ככה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי".
5. יש לך טיפים לבני או בנות זוג של מופרעי קשב?
"המטרה היא שלא רק מי שאין לו הפרעת קשב יבין את מי שיש לו. זה מתיש את ההורה השני, הם הופכים להיות 'נודניקים' – ואילו זה עם ההפרעה מרגיש מותקף, שלא סומכים עליו – הוא מפתח דפוס של 'הורה־ילד'. חשוב שמי שיש לו הפרעת קשב לא יצפה רק שהסביבה תבין ותקבל אותו, אלא ייקח אחריות על עצמו. חשוב שבני הזוג יחשבו ביחד מה השני יכול לעשות כדי לסייע. מצד שני, אסור לצפות שבן הזוג עם הפרעת הקשב יהיה טוב במה שהוא לא טוב בו. מוצאים דרך לחשוב איך זה יכול לקרות בצורה הטובה ביותר".
"אם הורה או בן זוג מושקע בדברים שעושים לו טוב, ויש לו תשוקה לדברים שהוא עושה, הוא יבוא הביתה מלא. הוא לא ירגיש שאשתו והילדים סוחטים אותו ורוצים ממנו עוד משהו
היא מספרת שבעלה הוא איש של לילה, שמרבה להופיע בחוץ, ואילו היא אדם של בוקר. "אני אקום מוקדם, ולא אנסה חיים שלמים לנסות לשנות את מנגנון השינה הפרטי של בעלי. זה לא פוגע בי, להפך. הוא תמיד ער עם הילדים עד אמצע הלילה, גם כשהם יוצאים, ואני איתם בבוקר. הילדים יודעים את זה. אנחנו עושים התאמות משפחתיות".
"הוא כבר לא אומר לי 'איך זה קרה לך?'. הרי כל השאלות האלה לא מקדמות אלא גורמת לנו להרגיש יותר קטנים ועם יותר אשמה", היא מציינת, "גם ככה אני יודעת שאני לא בסדר שאיחרתי, למשל, אז למה הוא צריך להגיד לי את זה? הכי חשוב להבין שאנחנו צוות. העין הטובה אחד על השני היא חשובה, זה מציל אותנו".
יצפאן אומרת שגם פיתוח של קודים פנים־משפחתיים או פנים־זוגיים הוא אלמנט פרקטי להתמודדות. "כשהיינו בתחילת הקשר, לא הבנתי שיש לו הפרעת קשב. הייתי מדברת איתו, והוא לא הקשיב לי, והיה פוצח בנאומים כאלה. עד שהבנתי שהוא לא נגדי, אלא עושה את זה בעדו. כי כשאני מדברת, הוא עושה את הדבר הבא וממשיך לדבר, כי הוא פוחד לשכוח. ברגע שהבנתי את זה, ולקח זמן, החיים שלנו השתנו. יש לו גם קטע שהוא חוזר על עצמו הרבה פעמים כשהוא מדבר. אני אומרת לו 'מאמי, את קלטת ג' אני כבר מכירה'. אני לא משפילה אותו, ואנחנו צוחקים מזה – הרי גם ככה החיים מאוד רציניים".
לסיום היא מוסיפה שחשוב שכל אחד ידע לדאוג לעצמו. "אם הורה או בן זוג מושקע בדברים שעושים לו טוב, ויש לו תשוקה לדברים שהוא עושה, הוא יבוא הביתה מלא. הוא לא ירגיש שאשתו והילדים סוחטים אותו ורוצים ממנו עוד משהו. חשוב שיהיה לנו זמן להטעין את עצמנו בדברים שעושים לנו טוב. אם אתה לא חיוני, אתה תמית את הבית. צריך להוסיף משחק, הרבה מגע, צחוקים, לעשות שטויות ביחד, ולבנות את המסורת של המשפחה".
כמה זמן לקח לי לכתוב את המדור?
שעתיים וארבעים דקות של כתיבה+ 40 דקות הפסקה (מבוזבזת!) – למרות השפעת כדור ויואנס
טוויטר: 8 פעמים + ציוץ קידום למדור
דוא"ל: 6 פעמים / ווטסאפ: 10 פעמים
יוטיוב: שיר ברקע בלופ
אני מאבדת, שוכחת – תמיד יש לי חוויה של 'אוי'! אני תמיד נבהלת כי שכחתי משהו או שחשבתי שאיבדתי. תמיד כשאני מגיעה למקום, אני מכינה את הדבר הכי יפה, ופתאום אני לא מוצאת את האלמנט שאני צריכה. חוויה של 'משהו יקרה' או 'משהו צריך לקרות'. אני בלחץ גדול בגלל זה"
