דרך ארוכה עברה סוגת המסה מאז ימי אביה הרשמי מישל דה־מונטיין במאה ה־16. יסודותיה נולדו כמובן עוד קודם לכן, אצל סנקה, קיקרו ודומיהם, ולמעשה היא שגשגה דווקא במאות ה־19 וה־20 בבריטניה ובארה"ב, עם רשימותיהם של וירג'יניה וולף, ג'ורג' אורוול, הנרי דיוויד ת'ורו ואחרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מהפך מוזיקלי: שינוי היחס למילה מנגינה
– תשעה באב וקורונה: מי פטור מצום והאם מותר לחטא ידיים?
– כדי לנצח את נסראללה חייבים למגן את הצפון
בניגוד לז'אנרים אחרים, היא לא באה עם סט כללים עקרוני. למעשה, העיקרון המשמעותי ביותר שאפשר לומר על המסה ולדרוש ממנה הוא שלא תשעמם. מסה יכולה להיות כל דבר ועל כל דבר, ובמקרים רבים הייתה כמעט כל דבר, כלומר יכולה להכיל הכול; החל מהגיגים על קצב טפטוף הברז באמבטיה דרך עיני הסובייקט, ועד לסיכויי ההסתברות של חיים תבוניים על גלקסיית אנדרומדה. ההנחה העומדת בבסיס עיקרון זה היא שכל עוד אתה כותב מוכשר, סביר להניח שלא תייצר בפנינו מסע פטפטת חסר תועלת וחסר תוחלת, כפי שפראנזן עצמו מעיד, "חונכתי עם האימה הטיפוסית לאנשי המידווסט מפני פטפטת יתר על עצמי" (12).
בכל זאת, אם יש עיקרון נוסף משמעותי למסה הוא השאלה המכוננת אותה. על פי רוב, כותב המסה יוצא למעין מסע־חקר בעקבות שאלה אחת לפחות, שבתחילת המסע אין לו לכאורה תשובה עליה, והמסע/מסה היא בעצם הניסיון לענות על שאלה זו, באמצעות הקלישאה שלא חשוב היעד אלא חשובה הדרך.
טוני מוריסון ורונית מטלון
ג'ונתן פראנזן, מהסופרים הבולטים של אמריקה בדור האחרון, שספר המסות הקודם שלו "איך להיות לבד" כבר פורסם בעברית, אכן הותיר משקע מהותי ברומנים שלו, בעיקר "התיקונים" ו"חירות". לעומתם, רשימותיו המסאיות, שחלקן, כמו ברוב המקרים, הוזמנו למטרות נקודתיות ולכתבי עת מסוימים, מותירות על פי רוב תחושה של תימהון ואי נחיצות.
פראנזן אמנם כותב מוכשר ביותר, לעיתים מבריק, אבל ברור לגמרי שאם שמו לא היה חתום על הרשימות הללו, לא היה כל טעם לכרוך אותן יחדיו ולהדפיסן בכריכה קשה. אפשר ממש לדמיין את המו"ל, הסוכן שלו או העורך הראשי שאומר: הוא הרי סופר רב־מכר, אז סביר להניח שיקנו כל דבר שלו. לטעמי, מקומן של הרשימות צריך היה להישאר בעיתונות. זה נכון אגב לעוד סופר אחר שנחשב לאחד מ"גדולי התקופה", מישל וולבק. ספרו "להישאר בחיים וטקסטים אחרים", שראה אור בעברית ב־2007, הוא מהמיותרים שבספריו. כך מצטייר הרושם שפרסום ספר מסות הולך ונעשה פריבילגיה. בניגוד לז'אנרים אחרים, אף אחד לא יפרסם רשימות, מופלאות ככל שיהיו, של כותב אנונימי לחלוטין. הדבר אינו כך בז'אנרים אחרים, לפחות לעת עתה.
אלה כמובן לא כל המקרים. יש מסות של סופרים שאמנם כל השוואה לפרוזה שלהם תהא מלאכותית, אך בהחלט עולים בקנה איכותי אחד. הדוגמאות לכך רבות, החל מ"משחקים באפלה" המטלטל ופותח הראש של טוני מוריסון, וגם דוגמאות מקומיות כמו רונית מטלון עם "קרוא וכתוב" ו"עד ארגיעה", וארנה קזין עם "במרחק הליכה" ו"על הנוחות".
ציפורים בראש
עיקרון נוסף המכונן את המסה, שהוא בעצם התכנסות שני העקרונות הקודמים, הוא הצורך שיהיה לה ערך מוסף; אם לא בכתיבה המסחררת עצמה, אז בתובנות השונות שאליהן הסופר מגיע, שככל הנראה לא היה מגיע אליהן בדרך אחרת.
איזה עולם ואילו תובנות מציג לנו פראנזן בספר הזה? למעשה, ברוב המקרים יש תחושה של מיותרות, ושל דשדוש במעין מנטרות ליברליות תקינות פוליטית המזוהות עם השמאל האמריקני המיינסטרימי. למשל, שטכנולוגיה מקהה את רגישותנו לדברים החשובים, נהי על היעלמותה של השיחה האנושית לטובת הקקופוניה הסמארטפונית, וכמובן עניינים של איכות סביבה, בעיקר התחממות האקלים והדאגה להיכחדותן של זנים מסוימים נוכח ההתחממות, וגם נוכח ציד בלתי חוקי.
למעשה, האובססיה המכוננת את חיי הפנאי של פראנזן, כפי שהם משתקפים בספר, ומכוננת את הספר עצמו, היא ציפורים. אם זו ההתפעמות מיופיין ומהמצאי הבלתי נגמר של סוגיהן – שאותו פראנזן נוהג לרשום ולהפוך חלק ניכר מהטקסטים שלו למעין "מגדיר ציפורים" על גבול הכרוניקה – עד העיסוק בסכנות ההכחדה של חלק מהן והשאלות האם זה קורה בעקבות השימוש הגובר בפחמן, האם יש לנו בכלל מה לעשות נגד התופעה, האם יש סיכוי להיאבק בה, והאם זה בכלל מעניין מישהו.
פראנזן כותב רבות על ציפורים, אך למעשה לא כותב עליהן דבר. הוא מגיע לכל מיני מקומות, אקזוטיים יותר או פחות, כדי להשקיף עליהן, מתאר את הדרכים הדומות למדי זו לזו, אולי גם כמה מהדמויות שהוא פוגש בדרך, ולמעשה לא אומר עליהן שום דבר מהותי. חוץ מהעובדה שהן כמובן נכס גדול בעולמנו, ושאם נאבד אותן הרי שנאבד משהו עם עצמנו, איזשהו קשר לעבר שלנו.
חי על הקצה
פראנזן רחוק מאוד מעומקים שאליהם הגיע למשל ג'.א. בייקר ב"הבז", או סופרים צפרים אחרים, אך זו לא הבעיה המרכזית. הבעיה היא שיש יותר מדי טקסטים באסופה הזו שעוסקים בציפורים. הדמיון בין הרשימה "מדוע ציפורים חשובות?" ובין הרשימה הבאה אחריה, "שמור את מה שאתה אוהב", הוא דמיון שכל עורך היה אמור לפסוק שאחת מהן לפחות – במקרה זה הראשונה והקצרה – תחפש לה מקום אחר. אבל דומה כי למישהו היה צורך להגיע למספר מסוים של גיליונות דפוס כדי לייצר ספר.
באותה מידה היה אפשר לוותר גם על "מנהטן 81". טקסט אווירתי נטול פואנטה או עומק, המתאר מקצת מההווי הסטודנטיאלי של פראנזן וחברתו האנונימית כאשר התיישבו במנהטן כצעירים. מלבד המשפט המגוחך "חיינו על הקצה", אין בטקסט הזה שום משקע, ייחוד ורלוונטיות, וגם שום דוגמה ממשית ל"חיים על הקצה", אלא אם כן להסתובב עם רומן של תומאס פינצ'ון בכיס נחשב לחיים מהסוג הזה. נראה שפראנזן יכול היה בקלות לוותר על פרסומו, ובמקום זאת לשקוד על רומן אפי על התקופה.
עוד החמצה זועקת מגיעה בעמוד 93, עם הרשימה "חברוּת", שבה פראנזן מספר על חברותו עם הסופר ביל וולמן. הוא מתאר את פרטיה, את הפגישות החשובות ואת התאיינות "קנאת סופרים תרבה חוכמה" מהמשוואה, ולבסוף טוען שזו חברות שמשום סיבה פשוט הלכה ודעכה. אילו סיבות יש לו להציע? מה בכלל יש לו לומר על חברות גברית בעידן הזה? על הצורך הנפשי שלה? החברתי־קיומי? אפשר לנסות ולחפש, אך כאמור – כלום ושום דבר.
הפיגועים ששינו את העולם
האם המסה מצויה כיום בפריחה או בשקיעה? לפני כמה שנים טענה הלני בלייר ב"הארפר מגזין" כי הז'אנר פורח. פראנזן כנגדה טוען כבר בפתח הספר כי "המסה האישית – הכלי המקובל לבחינה עצמית ולהתמודדות עקשנית עם רעיונות – מצויה בשקיעה" (11). והרשימה הראשונה שלו, "המסה בזמנים קודרים", העוסקת הלכה למעשה בז'אנר החמקמק, היא למעשה הרשימה המעניינת ביותר בספר, יחד עם הטקסט שנכתב בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר.
פראנזן משיל שם מעליו מעט את שכבת ההתחכמויות, הרפטטיביות והנזילה המתמדת לצדדים, וכותב טקסט נוקב, צלול ומדויק. וזאת לא מתוך ראייה קורבנית או צורך בנקם גוג ומגוגי, אלא מתוך מבט על האופן שבו השתנה העולם, לאו דווקא מבחינה מעשית פיזית, אלא מבחינה נרטיבית.
בין היתר הוא כותב: "האתגר של העולם הישן, עולם שנות ה־90 של ביל קלינטון, היה לזכור שמאחורי השגשוג והשאננות מחכה המוות ושמדינות שלמות שנאו אותנו. הבעיה של העולם החדש, עולם שנות האפסים של בוש, תהיה לאשש את הרגיל, השולי, אפילו המגוחך, בפני אי היציבות והאימה; להתאבל על המתים ואז לנסות להקיץ מזה ולייחס שוב חשיבות לסממנים הקטנים של אנושיותנו" (166).
לשאלה האם המסה פורחת או שוקעת, בלי קשר לעידן הביטוי העצמי העולה על גדותיו, אין כמובן תשובה חד־משמעית. אני מניח שדברים שרואים משם, מאמריקה, כבר מזמן לא רואים מכאן. נוכח היותה ז'אנר אנטי־מסחרי במהותו, אפשר להבין שגם אם אינה שוקעת חד־משמעית, בכל זאת התהליך כבר התחיל. ולמרבה הצער, כפי שאומרים – כששמש התרבות שוקעת, גם גמדים מטילים צל גדול. פראנזן אינו גמד, הוא ענק ספרותי. אבל אם המסות ימשיכו, כפי שנראה כעת, להיות נחלתם הבלעדית של סופרי רבי־מכר – ייתכן שאנו באמת בעידן הקץ של קץ המסה.
הקץ של קץ העולם
ג'ונתן פראנזן
מאנגלית: נעמי זוסמן
עם עובד, 2020, 208 עמ'
