איילת קצנלסון, המכונה בפי מכריה יולה, אישה כבת חמישים, שבה הביתה לקיבוץ מולדתה כדי ללוות את אביה הגוסס אל מותו. זאת אחרי שהגורו של הגורו שלה נגלה לה בחלום וציווה עליה לנסוע הביתה כדי לעשות זאת. כבר מתיאור החלום ברור לקורא מה חושב המספר על קצנלסון: "ויהי בחצי הלילה ההוא והגורו של הגורו שלה הופיע בחלום, עטוף בשמיכה משובצת, חרוש קמטים, עיניו מצומצמות. נראה כמו בתצלום שלו שנהגה להציב סמוך למיטה על מנת לראות את באבא כל יום, דבר ראשון ודבר אחרון" (עמ' 5).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שביתה מונעת – ההמצאה של ההסתדרות לסנדול קיצוצים
– בית הדין פסק סנקציות כלכליות לסרבנית גט
– מהפכת הרעבים: תושבי סוריה דורשים שינוי
הטקסט הזה, המתכתב בסרקזם עם הפסוק בספר שמות "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה", אינו מטרים אמנם את ההיבט הפיזי כמו מכת הבכורות, אבל הוא מבשר לקורא, ואת זה אפשר כמובן לדעת רק בדיעבד, שהספר הזה חורג מסיפורה האישי של קצנלסון גיבורתו. ולא רק את סיפור הבכורות הוא מספר, אלא את סיפור הדורות, שניים, שלושה ואולי אפילו ארבעה דורות בתנועה הקיבוצית; את סיפור השבר הגדול שפקד את התנועה הזאת, את מייסדיה, את בניה ואת נכדיה. מובן שהבחירה בשם "איילת" והבחירה בשם "קצנלסון" מחברים את הגיבורה לביוגרפיה של המחברת. לנדסמן היא בת קיבוץ איילת השחר, ואת הבחירה בשם קצנלסון, גם אם בכתיב שונה מעט, מהאבות המייסדים של תנועת העבודה, וממי שהניח את תשתיותיה הרוחניות, אין צורך להסביר.
כתב אשמה נוקב
לא רק הטקסט הזה, שנמצא בראשית הספר, מתכתב עם רעיונות גדולים, אלא גם שמו. "הבת האובדת" הוא הגרסה הנקבית לתמת "הבן האובד", שעל פי המסופר בברית החדשה שב הביתה אחרי שנות היעדרות רבות בגלל מצוקה כלכלית שממנה סבל והתקבל בכבוד מלכים על ידי אביו. כשהבן שנותר בבית מתמרמר על קבלת הפנים שבה זכה הבן האובד עונה לו אביו שעבורו היה הבן הזה כבר בין המתים ועל כן הוא חוגג את שיבתו לחיים.
בספרות העברית של המאה העשרים זכתה התמה הזאת לכמה וכמה פרשנויות ספרותיות שהידועה שבהן היא "שירי הבן האובד" של לאה גולדברג. והמשותף לכולן, כך נראה, הוא העיסוק בתחושת ההחמצה והכישלון שמלווה את הבן האובד בשובו מהדרך שבה בחר, שרק לפעמים מצטרפת אליה הרכנת ראש אל מול המסורת שאותה עזב.
אלא שב"בת האובדת" שבה הגיבורה בראש חפוי אמנם, אבל היא מגלה שמה שהותירה מאחוריה אינו מסורת שיש לכבדה. שכן המסורת הזאת, או מה שהתיימר להיות המסורת הזאת, כבר מזמן התפורר, ואולי בעצם לא היה מעולם מה שחשבו שהוא. הספר על כן הוא לא רק סיפור עלילתי שכתוב בכישרון רב אלא גם כתב אשמה מקיף ונוקב שמופנה לתנועה הקיבוצית ולמקום שאליו הגיעה.
קראתי את הספר הסוחף הזה בנפש חצויה: הוא כתוב בהומור, יש בו קטעים מצחיקים ממש, אבל ההומור הזה מכסה כאב גדול, וכבת קיבוץ גם אני שותפה לכאב שמקורו בשבר הרוחני שעבר על התנועה הקיבוצית. הוא מיוצג כאן על ידי קצנלסון ובני דורה, גם אם זרעי הפורענות שלו נטמנו בשיטה עצמה, ונבטו עוד בימים שבהם הייתה התנועה הקיבוצית על פלגיה השונים עמוד האש ועמוד הענן של החברה בישראל.
ניצול ונטישה
תחנתה האחרונה של קצנלסון, שממנה היא מגיעה לקיבוץ, היא הודו. אבל מאז עזבה את הקיבוץ כשהייתה בת 16, ועברה לגור בתל אביב בעקבות רומן שניהלה עם גבר נשוי, שבגללו הוחלט להרחיקה מהקיבוץ, כבר הספיקה להיות בכל העולם. אחרי כמה כישלונות תל אביביים, שמקורם בחוסר יכולתה ליצור קשר או להתחייב, עברה לחיות בניו יורק וגם באירופה בכמה אתרים, כחברה בכת שטיבה אינו ברור כל צורכו. ייתכן שניסתה לחיות חיים רוחניים, או לפחות להשתייך לקבוצה כלשהי, אבל בפועל חיה חיי בדידות כששוב ושוב היא ננטשת או נוטשת, וגם ילדה שנולדה לה מתה לאחר הלידה, כך היא מספרת בתחילה. אבל בדיעבד היא מספרת שכלל לא נולדה, משום שבכלל לא הייתה בהריון. הילדה הזאת, שנולדה או לא נולדה, היא כמובן לא רק ילדה אפילו במובן הספרותי שלה, אלא גם סמל לחוסר ההמשכיות שמייצגת קצנלסון.
לנדסמן מציגה דמות של גיבורה אומללה, שאינה מוצאת מנוח. מדי פעם היא משגרת למשפחתה קריאה לסיוע כלכלי שהיא נזקקת לו בדחיפות, וכשאחד מהם מגיע והכסף בידיו, שכן אין לה חשבון בנק משלה, הוא נתקל, מיד אחרי שהכסף נלקח מידיו, בהפניית עורף, ביחס מזלזל ומעליב. והיא מגדילה לעשות כשגיסתה מגיעה אליה עד ניו יורק כדי להביא לה משלוח כזה, והיא לוקחת ממנה את הכסף, נוטשת אותה בבית קפה ומסתלקת לבלי שוב.
ברור שכל התנהגות כזאת גוררת בעקבותיה תחושות ניצול, זעם, עלבון ומריבות, וגם ביקוריה הנדירים בקיבוץ מלווים תמיד בתחושות טעונות בעקבות זאת. ואולי משום כך קצנלסון מנהלת את חייה בצללים: לא אביה ולא אחיה, בוודאי שלא גיסתה או חברותיה, אינם יודעים מי היא באמת, מה היא עושה וממה בנויים חייה. החיים הרוחניים כביכול שאליהם פנתה אינם אלא בריחה מתמשכת שלה מעצמה ומכל צל של מחויבות אפשרית. קצנלסון מוצגת אפוא כריקנית שניכסה לעצמה כמה ג'סטות של רוחניות בשקל, אבל לא הצליחה לברוא לעצמה ציוויליזציה חלופית תחת זאת שעזבה.
ואולי תלישותה נובעת בכלל מהעובדה שאמה שמה קץ לחייה בעת שקצנלסון הייתה נערה? ייתכן. מדוע שמה האם קץ לחייה? אולי בגלל התנהגותו הבוגדנית של אביה, שכעת, בזקנתו, הוא נשדד אט אט מנכסיו המנטליים, שוכב בבית האבות שבקיבוץ ורשעותו היא הנכס היחיד שהוא עדיין מחזיק ברשותו. מכל מקום, האפשרות הזאת, גם אם היא נרמזת, אינה נאמרת במפורש. אבל נטישת ההורים היא תמה מרכזית בספר הזה שמצטרף בכך לעוד ועוד טענות שנשמעות כלפי החלטתם של ראשי התנועות הקיבוציות לגדל את הילדים בבתי הילדים, הרחק מהוריהם.
האחים א־א־א
כל האמיתות הקשות הללו מונחות בין קצנלסון לבין כל מי שתפגוש במהלך שהותה בישראל. משדה התעופה בא לקחת אותה אחיה הצעיר אבנר. היא מאוכזבת לראותו, כי חיכתה שאודי, אחיה הגדול, יבוא לקחת אותה. אלא שמתברר שאודי נמצא בעיצומו של משבר משפחתי. אבנר שמח ככלבלב לקראת אחותו הגדולה ממנו בשנה. היא מצידה מאוכזבת ממנו באופן כללי. הוא נראה לה חצי אפוי, הוא לא התחתן, לא צבר רכוש וחי בשולי הקיבוץ, לא רק נפשית, אלא גם פיזית.
האח הגדול אודי מעוצב כמין תמונת תשליל שלו. אם אבנר הוא נער מתבגר בעשור החמישי לחייו, הרי אודי ההוא ההפך הגמור ממנו. הוא לא רק נישא לזוהר, בת ממשפחה קיבוצית יריבה, אלא גם עשה כל כך הרבה כסף מסחר בידע ביטחוני (גם אם המכבסה הקיבוצית כבר הופרטה, תמיד ניתן לכבס מילים במכבסה של החברה הישראלית), עד שעזב את הקיבוץ לעיירה הקרובה, בנה לעצמו שם בית גדול ויפה והוא בעל נכסים רבים, ובין היתר גם דירה במנהטן.
שמותיהם של שלושת האחים מתחילים באות א', מה שעושה אותם לשלישיית א'א'א', והשילוש הזה משקף, גם אם במרומז, את האופן שבו ראתה עצמה החברה הקיבוצית במשך שנים רבות בחברה הישראלית. העימות שעורכת נילי לנדסמן בין הדמויות הללו לבין המציאות מפיק תוצאה אכזרית ומכאיבה.
לא רק שלושת האחים משייטים בעלילה, אלא גם זוהר, הגיסה, אשתו של אודי. זוהר היא תמונת תשליל או מראה של איילת: אם איילת ממלאה את חייה בכל מיני רעיונות רוחניים בגרוש, חיה חיי עליבות ועוני בחיפוש אחר האושר, הרי שגיסתה יודעת איפה נמצא האושר, ועל כן גם היא ממלאת את חייה בכל מיני רעיונות רוחניים בגרוש, ואף כותבת אותם בבלוג האווילי שלה. אבל בניגוד לאיילת, זוהר מכירה את החיים הטובים וגם אוהבת אותם. היא צוברת נדל"ן ביחד עם אודי, יש לה בית גדול ויפה ובאופן כללי הצליחה לצבור די נכסים כדי להפוך את חייה לבכחנליה מתמשכת של תענוגות, שמתובלת בקמצוץ של ניו אייג'. כשאיילת מגיעה הביתה היא מגלה, שאודי, שהיה לה בעיקר משענת כלכלית במהלך שנות נדודיה, נתון כרגע במשבר אישי ומשפחתי עמוק. ולכן במקום בביתו היא מתגוררת בבית אביהם, שגר בבית האבות הקיבוצי וגם נקלעת לעימות עם גיסתה.
ירושה במקום מורשת
הסצנה המשפחתית המוכרת הזאת טומנת בחובה לא רק פיסת חיים, אלא הרבה יותר מזה. ראשית, היא עוסקת בנושא מיתולוגי – שאלת הזכייה בירושה. ילאה העט מספר כמה יצירות נכתבו על הנושא הזה, ממקבת ועד סדרת הטלוויזיה הישנה "שושלת". שכן לא רק שייקספיר מניע עלילה רוויית יצרים וחסרת מעצורים כדי להכריע בשאלה הזאת, אלא גם מפיקי הסדרה. גם שם נלחמו הצדדים על שאלת הירושה, שאינה ממש מלוכה, אבל היא קשורה בשליטה בבארות נפט ובנכסים רבים.
והנה, גם ב"בת האובדת" ניצבות שתי הנשים, זוהר הריקנית ובעלת הרכוש מן העבר האחד, ואיילת הריקנית לא פחות, אך הענייה, מן העבר השני. הזוהי הירושה הקיבוצית? כן, למרבה הצער, מריבות הירושה שנערכות ברבים מהקיבוצים ממש בימים אלה אינן עוסקות בשום מורשת אידיאולוגית, אלא הן מריבות בורגניות למשעי בענייני נדל"ן.
באמצעות שתי הגיבורות שלה מטיחה אם כן לנדסמן אמת מכאיבה בפניה של החברה הקיבוצית: בנייך ובנותייך, היא אומרת – האחד סוחר נשק שהתעשר, השנייה ענייה ממעש, מרוח ומנכסים – כל מה שמעניין אותם זה חומר ותענוגות גוף, ומי שאינו מאמץ את הרעיונות הללו נשאר בחוץ, כמו אבנר האח הקטן והתלוש.
לא אספר כיצד נפתרת התסבוכת הזאת. רק אומר שלמרות ההומור, ולמרות כתיבתה המרגשת של לנדסמן, ואולי בגללם, קראתי את הספר בלב דואב. הוא עוד אחת מיצירות הרקוויאם שנכתבו על מה שנחשב לפאר היצירה הציונית.
התנועה הקיבוצית חטאה על פי לנדסמן, ולא רק על פיה, בחטא הגאווה. "הבת האובדת", שחושף את מערומי החברה הזאת, לא רק בהווה אלא גם בעבר, יכול לשמש נורת אזהרה לאו דווקא לקיבוצים, שכבר ירדו מגדולתם לתהומות עמוקים, והם עדיין ממשיכים לצלול, אלא גם לחלקים אחרים בחברה הישראלית שנדמה להם שתפסו את מקומם של הקיבוצים בצמרת וגם יומם יגיע.
הבת האובדת
ניל לנדסמן
זמורה, 2020, 304 עמ'
