כשפרץ הריב בין רחל לבין לאה טולדנו אף לא אחת בשכונה הופתעה.
זו הייתה גאווה גדולה, כשלאה טולדנו הייתה נכנסת אלינו הביתה. אמא הייתה מזמינה אותה הַיְשֵׁר אל המטבח. מכינה לה כוס תה עם עלי מרווה ומניחה לפניה צלחת של טעימות, מתוך התבשילים, שהיו מבעבעים בתוך הפתיליות. היא הייתה מנגבת את הידיים בטוֹבַזוֹר ומתיישבת.
המנהג הזה של לאה להגיע בחמישי בצהריים, לא היה הדבר הכי נח לאמא, אבל זה היה תמיד בִּקּוּר ששכרו בצידו. כולם ראו, והשמועה תיזזה בין הבתים והסמטאות.
לאה לא הייתה נכנסת לכל בית. אל טולדו באים. היא הייתה לבושה טיפ-טופ, תמיד מאופרת והרוּז׳ כולם ידעו, תוצרת צרפת. אַסְלִי. הבית שלהם ארמון, והמכונית המבריקה, והעוזרת, שהיינו קוראים לה אל מוֹסָה, והמבשלת.
מתחת למזוזה שלהם היו מוטבעות באבן האותיות ס״ט שכולם יראו וידעו. אבל עוד לא הצליחו למצוא לה חתן.
״אומרים שהבן דוד שלך חַיימִי, יגיע בקרוב ארצה״.
״לא יודעת״. כשאמא עונה, והטון שלה שואל ועונה וחושד בעת ובעונה אחת, עדיף שלא להתחכך בה לזמן מה. אחר כך הן עברו לשבת על הוֵרַנְדָה, שבכניסה לבית ולאה עישנה סיגריה, ומעכה, והיה כמו דם על הבדל. והיא הזדקפה והלכה.
נשאר רק לגהץ ולהחליף מצעים וספונג׳ה וזהו. ונלך לתחנת הרכבת, לקבל את דודה קטי, בעלה והבנות, וללוות אותם לשכונה. קטי מביאה איתה חצי בית לסוף השבוע. ובעלה אלברט תמיד מביא איתו ריח של אפטרשייב משובח, מצלמה וחצובה, כי אצלנו הרוב אוהבים להצטלם.
עוד לא סיימו השתיים להתחבק ולהתנשק, ולחבק את הילדים ולהשאיר עליהם חותמות של שפתיים על הפרצוף , וקטי הזדקפה ושאלה את אמא מה קרה? בספניולית.
צעדנו בעליה של קרן היסוד. דוד אלברט, מוביל את השיירה, קינג גורג׳, הילדים דוחפים את העגלות, עם הכל-טוב, והנשים מאחור, מדברות, על ענייני דיומא. אמא מספרת לאחותה שיִמַּח שְׁמָהּ, לאה טולדנו, עושה לי ״וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" על חיימי מניו-יורק. והיא חוקרת עליו וחוקרת.
חיימי רצה את אמא שלי הוא חיכה לה שנים, סידר לה דרכון עד שבסוף העדיפה את אבא שלנו, אשכנזי. ולכן לא תיתן לזאתי להתקרב אליו. מסילת ישרים, קיצורי דרך שני בתי הכנסת, המדרגות. עד שהגענו הבייתה לזיכרון משה, סיימו השתיים לטחון את הרכילויות ולספר האחת לשנייה את החדשות ששתקו כבר שבוע, לפרטי פרטים. בין לבין החליפו שיחות שלום קצרות ועקיצות של אהבה עם שכנות. אנחנו הילדים יצאנו להתרוצץ בשכונה ולהשוויץ באורחים שבאו אלינו מתל אביב.
ופתאום נהייה ריב מטורף. קטי ואמא שלי נגד לאה ואמא שלה. משכו בשערות ושרטו וקיללו וצעקות עד לב השמיים, יצא קצף רב, ונופפו בידיים וגברים יצאו מהבתים לעצור את הקינאה והפרידו, והרגיעו ונכנסו כולם לבתים והסתגרו. ובאה שבת. ריח של זעת נשים מעורב בניחוח תבליני לקראת כלה, רבץ על השכונה.
והייתה תפילה
וסעודת ליל שבת
ומחמאות על האוכל
וצחוקים
ואהבה
ובטחון
והתעלות
אמא וקטי דיברו כל הלילה. בארבע שפות. ספניולית וצרפתית שלמדו באליאנס, בולגרית ועברית.
בבוקר, אחרי שהצטלמנו והתיישבנו בוורנדה, הופיעו אדון טולדנו ואשתו ולאה, הבת שלהם, המגונדרת. כל אחת, החזיקה, מגש מטעמים. אדון טולדנו, בחליפה ובנעליו הלבנות, החזיק בקבוק וויסקי. כמובן שהוזמנו לשבת, והוצאנו כיסאות, והתישבו ואדון טולדנו ביקש מחילה ״על המקרה של אמש״. קבל עם ועדה. ודברו. ושתו. ובסוף אמא קמה אמרה שיהיה במזל טוב.
היא חיבקה את לאה, וברכה מלב אל לב לשכנות ואהבה ומעשים טובים ואז החזיקה בידה של לאה ועַיִן בְּעַיִן אמרה ״ושתמיד תזכרי, שבהתחלה כשהיית נכנסת לבית שלך, היית מרימה את החצאית בשביל שלא תירטב בביוב שזרם אצלכם בגינה״.
מנחה בקבוצות כתיבה (69), גר בירושלים קטמונים
