התפרצות מגפת הקורונה והתפשטותה ברחבי העולם מחזירה אותנו במנהרת הזמן אל תקופות בימי הביניים, שבהן צל אימת המגפה האפיל על יבשת אירופה. השפעת המגפה הטביעה חותם בלתי הפיך על המארג החברתי ביבשת וכפועל יוצא אף הותירה חותם על יצירות הספרות שנכתבו בתקופה זו. ברשומה זו אתחקה אחר השפעת המגפה על אירופה בתקופת ימי הביניים, תוך מיקוד בהשפעת המגפה על החברה האיטלקית ועל יצירות ספרות נבחרות שנכתבו באיטליה בתקופה זו.
התפשטות הדבר
הדֶּבר, אשר כונה "המוות השחור" (הן בשל הכתמים השחורים שהופיעו על גוף החולים, והן בשל המשמעות המטפורית הקודרת של הצבע השחור), התפשט על פני אירופה כולה במאה ה־14. מוצאו היה מאסיה המרכזית, שבה הופיע בשנות ה־30 של המאה ההיא. נגיף הדבר הובא בדרכי המסחר של הסוחרים הג'נובזים אל המושבות הג'נובזיות בקְרִים, אשר נמליה נפגעו קשות ב־1346. מקרים עברה המגפה באוניות לנמלי איטליה, ומארצות הים התיכון לכל יבשת אירופה ולאנגליה.
לפי האומדן הזהיר ביותר, מתו בשנים 1348־1351 באירופה המערבית כ־25 מיליון איש, אשר היוו רבע מהאוכלוסייה; באנגליה בלבד הושמדה כמחצית מן האוכלוסייה. מגפה זו השפיעה אף על מבנה החברה האירופית, קירבה את קץ המשטר הפיאודלי, ויש לה חלק בהכשרת הקרקע למפנה החברתי והתרבותי של תקופת הרנסנס. מחמת התמותה העצומה וצמצום הידיים העובדות בחקלאות יכלו השורדים בפעם הראשונה לעמוד על המקח, לדרוש את העלאת שכרם ולהשיג שיפור בתנאי חייהם.
הלך רוח של ייאוש שרר באירופה בעקבות המגפה. רווחו תחושות של חטא, פחד וחרדת קיום, יחד עם נטייה לקיצוניות דתית, סגפנות ופרישות, כאשר אסון המגפה נתפס כעונש משמים. להקות של חוזרים בתשובה, שעסקו בהלקאה עצמית, נדדו מעיר לעיר, הטיפו מוסר, הסיתו את ההמון ושיסו אותו ביהודים, שנחשדו על ידם כמפיצי המגפה, והיוו לפיכך קורבנות לפרעות ופוגרומים עקובים מדם. המגפה דעכה מעצמה, ללא פעולה מצד האדם, שהיה חסר אונים כלפיה משום חוסר ידיעה מוחלט בגורמיה.
"המוות השחור" שב לאירופה ותקף אותה שוב בתקופה מאוחרת יותר: במחצית השנייה של המאה ה־16 נפגעו בייחוד איטליה, ספרד וארצות השפלה מהמגפה. המגפה במילאנו ב־1630 הרסה את האוכלוסייה מבחינה כלכלית ומוסרית והפחיתה את מספרה מרבע מיליון ל־60,000. בין השנים 1684־1675 התפרצה המגפה שוב בצפון אפריקה, הקיפה את המזרח הקרוב והתיכון, והתפשטה דרך טורקיה על פני פולין, הונגריה, אוסטריה וגרמניה. במלטה הקטנה היו ב־1675 11,000 מקרי מוות, בוינה ב־1679 כ־60,000, וכמספר הזה בפראג ב־1681. במגפה בלונדון ב־1664 מתו 70,000 איש מתוך אוכלוסייה של 450,000.
עקב זאת החלו להתפתח באיטליה בהדרגה תקנות לשמירת בריאות הציבור. בתחילה מונתה בוונציה ועדה לביטחון הציבור שהופעלה על ידי רופאים ומנתחים, אשר בראשם עמד אנדריאה דה־פדובה (Andrea di Padova). ב־30 במרץ 1348, מינתה המועצה הראשית של ונציה שלושה אנשים לפעול כצוות הממונה על שמירת אבטחת הציבור. תפקידם היה חפירת בורות קבורה גדולים באיים המרוחקים ממרכז העיר, וארגון שרות סירות המעמיסות את הגופות ומביאות אותם למקום הקבורה, וקבורה. למעשה, ונציה היתה העיר הראשונה אשר יצרה את מוסד 'הקרנטינה', כלומר: בידוד בני אדם הבאים ממקומות מנוגעים לארבעים יום, לשם הגנה, אשר לא הוכח כיעיל ביותר נגד הדבר.
במאה ה־18 נעשה הדבר נדיר באירופה, אבל לא נעלם לגמרי. ב־1720 הובא הדבר למארסי באוניה שהגיעה מסוריה., הוא התפשט על פני דרום צרפת בשנים 1720־1722 והפיל בערי הנמל מארסי וטולון בלבד כ־50,000 חללים.
תיאורים של התפרקות
מגפות הדבר בימי הביניים השאירו רושם עמוק על הספרות והאמנות באירופה, בעיקר באיטליה, שהיוותה מוקד לפורענות הנגף, בשל ערי הנמל המרכזיות שבה: ונציה וגנואה. בין הסופרים שתיארו את המגפות באיטליה ניתן למנות רבים וידועים, בניהם פטררקה, מאטו וילני, בוקצ'יו, מאקיבלי, מנזוני ועוד. תיאורו של פטררקה את המגפה הינו מאוד עובדתי: הוא מתאר את כל הקרובים שאיבד, את ההרס שאיים על השמדת הגזע האנושי כולו, ובעיקר את אובדן אהובתו הנערצת – לאורה. פטררקה אף מגדיל לעשות ותולה את השבר שחל בספרות הוורנוקולרית־פלורנטית כאחת מתופעות הלוואי של המוות השחור.
וילני מתאר את מצבה הנורא של פירנצה בעת המגפה, ומייחס את האנרכיה הפוליטית, החברתית והמוסרית, שאפיינה תקופה זו ואף את השנים הבאות אחריה, לתופעת המגפה. כבוקצ'יו, אף וילני עומד על הדמורליזציה והשבר הכללי המאפיין את התקופה, ובעיקר השפל שאליו הגיעו קשרי המשפחה: הזנחת טקסי הקבורה הקדושים, הורים שנטשו ילדים, בעלים שזנחו משפחות ועוד. למרות הדמיון המסתמן בין שני הכתבים, הרי שיצירת וילני עומדת כצל חיוור לצד היצירה הגדולה מכולן ־הלא היא ה"דקאמרון" של בוקצ'יו (1353).
בוקצ'יו, אשר יצר בתקופת "המוות השחור" בימי הביניים, לא נכח בערים מוכות המגפה, אולם רבים מבני משפחתו וחבריו נספו במהלכה. תיאוריו בדקאמרון נכתבו מספר שנים לאחר התפרצות המגפה, ועל כן קיימים החולקים על הדיוק בהם.
הדקאמרון מושתת על תבנית של סיפור מסגרת, הנפתח בסיפורה הטרגי של המגפה: תיאור התפרקות המסגרת החברתית הכוללת והתא המשפחתי המצומצם, תיאורים מחרידים של תהליך הניוון, הדה־הומניזציה והרקב החברתי הנגרמים בשל המגפה. על רקע מצוקה זו מגולל בוקצ'יו את סיפורם של שבע נשים צעירות ושלושה גברים, הנפגשים בכנסייה בעת המגפה ומחליטים להימלט מאווירת הנכאים הנוראה השוררת בעיר, לעקור לווילה מבודדת בכפר, תוך העברת זמנם בנעימים על ידי סיפור סיפורים.
המפגש, המעבר וההתכנסות מהווים את התשתית האוגדת בחובה את היווצרותה של סדרת הסיפורים. שם, בכפר, בינות לציפורים המזמרות והמעיינות הזכים, נשזרות מעשיות שונות, חלקן בעלות אופי בוטה, המשקף את הלך הרוח של אותם זמנים, סיפורי תאווה ויצרים, הסותרים את הנימוס המושלם, המאפיין בני־טובים. סתירה זו הינה אחת מיני רבות המאפיינות את תשתית הניגודים אשר עליה מבוססת יצירת בוקצ'יו, ואשר אחד הבולטים מביניהם הנוגע לעניין המגפה הוא הניגוד הבולט שבין הבריאות העולצת והוויטליות שמשקפים הסיפורים לבין החולי המהווה את הרקע הקדורני ונטול החיות והחן שבמהלכו הם נוצרים. בוקצ'יו בחר בכוונה תחילה להעמיד את הקונטרסט של הבריאות הוויטלית לעומת החולי המשמים, על מנת להבליט את עוצמתם של החיים המוארים.
תוקידידס (400־460) השתמש בדיוק באותם אמצעים עוד שנים קודם, בהציגו את אצילותו ואנושיותו של פריקלס לעומת נוראות המגפה. אשר על כן, המגפה ביצירת בוקצ'יו אינה משמשת כטכניקה ספרותית גרידא להפגשת מספרי הסיפורים, שכן הבידוד העוצמתי והקדורניות העגומה הנוצרים בעטיה, אשר על ידם מוגדרת נשפיית החיים; צבעיו ורשמיו העזים של הדקאמרון היו מחווירים אילולא צוירו על רקע שחור המגפה המאיימת מרחוק.
ייצוג ספרותי נוסף של המגפה, בסגנון שונה מזה של בוקצ'יו, נכתב על ידי מקיאבלי, אשר תיאר את התפרצות המגפה ברומא בשנת 1527. חיבור זה עוצב כמכתב לחבר, שבו אין המחבר מתאר את הקטסטרופה בפירנצה כי אם מציג תיאור טריוויאלי שלו ושל האנשים הממלאים את הרחובות מוכי המגפה. תיעוד זה מהווה מעין התגרות ביצירותיהם של פטררקה ובוקצ'יו, אשר תיארו את הדמורליזציה הכללית ולאו דווקא את דרך חייו, התמודדותו ותפקודו של הפרט.
הנגף שבתוך ההתרחשות
הסופר האיטלקי הראשון שהשתמש בנושא המגפה במסגרת הז'אנר הספרותי של הרומן בתקופה מאוחרת יותר היה מנזוני (1785־1873, Manzoni) בספרו I Promessi Sposi ובעברית: המאורסים (1827). עובדה מדהימה וראויה לציון היא עצם היות היצירה הספרותית הגדולה הראשונה בספרות ימי הביניים האיטלקית – הדקאמרון – והרומן האיטלקי המודרני הראשון – המאורסים – יצירות העוסקות בנושא המגפה; אולם בעוד בוקצ'יו מציב את המגפה כרקע להתרחשות העלילתית, הרי שמנזוני שוזר את הנגף בתוך ההתרחשות, ומתאר בפירוט את הנגף, תוך שימוש בכל אופני התיעוד ההיסטורי הקיימים בתקופתו.
הרקע ההיסטורי ליצירת מנזוני סובב סביב התפרצות המגפה במילאנו בשנים 1628־1630. מנזוני מתאר בהרחבה את התופעות המלוות את התפשטות הנגף ואת תגובת אוכלוסיית מילאנו לכך – תיאורים מוכרים המאפיינים מסורת ארוכת שנים של כתבי מגפה: הסירוב להאמין כי המחלה הפושטת בכול היא מגפת הדבר, ההתנגדות לעצות הרופאים, גופות הנגועים העירומים, המתגוללות מסומנות ברחובות, מצעדי מגפה הכוללים טקסים דתיים שנערכו ברחובות העיר, הטירוף אשר פשה בכול, ועוד. מנזוני התעניין מאוד בהיבטים הפסיכולוגיים של המגפה והקדיש חלק נרחב מתיאוריו לתיאור התופעה הסוציולוגית של הקורבנות החברתיים – אותם אנשים שעל פי אמונות טפלות הפיצו את המחלה על ידי מריחת הדלתות והקירות בשיקויים העשויים מארס קרפדות ונחשים ומחומרים נגועים.
עלילתו האיטית של הרומן מתארת את עריצות הממשל, שחיתות הכנסייה והתמוטטות המסגרת החברתית, שנגרמו בהשפעת המגפה, ואף בעקבות רעות אחרות כמו אסונות ורעב. כל הללו יוצרים את המסגרת המתסכלת, המקיפה ועומדת בדרכם של שני הנאהבים הכפריים. בעבורם, המגפה היא עוד אסון מסדרת האסונות העומדים בדרכם כמכשול לנישואיהם, או לחליפין: דחיית נישואיהם היא הפריטקסט שבחסותו רוקם מנזוני את סיפורו ומדגים את כישרונו כהיסטוריון סוציאלי.
יצירתו של מנזוני הינה פחות ריאליסטית מסיפור היסטורי גרידא, ואוצרת בחובה יסודות ספרותיים מובהקים. מנזוני גורם לגיבוריו לעבור תלאות רבות, בהן אף הידבקות בנגף המאיים, אולם בעוד הללו מתאוששים ומחלימים הרי שהמגפה מתומרנת ככוח המשמיד את הנבלים, כך שמצד אחד מהווה היא אבן נגף ומכשול, ומצד שני מציינת גאולה ותועלת ומופעלת ככוח מנקה ומטהר את הרוע, ולבסוף משמשת היא כאינסטרומנט שמביא אל הסוף הטוב המיוחל.
יש לציין כי מנזוני יוצר בתקופה המשוחררת יותר ממוסכמות מעמדיות נוקשות, וכי למרות היותו אריסטוקרט מיטיב הוא לשקף את השתלשלות העניינים היטב גם מנקודת ההשקפה של איכר. מגמתה הכללית של יצירת מנזוני היא להבליט את ערכם של העניים, הנאבקים להשתחרר מן העול הפיאודלי, לעומת העשירים המסואבים, כאשר המגפה מהווה כלי נהדר לחקירת הפסיכולוגיה של ההמון.
מתוך היצירות הנבחנות עולה השפעתה המכרעת של המגפה לא רק על המצב הבריאותי והמנטלי אשר אפיין את אוכלוסיית אירופה, אלא אף על המרקם החברתי, על טקסיות ופולקלור וכן על יוצרי התקופה. עוד ניכר כי השפעה זו מהותית ומחלחלת במשך ההיסטוריה האיטלקית, באופן שהיא מהדהדת אף בתקופת מאוחרות יותר, ומהווה תמה מרכזית ביצירות ספרות אלמותיות.
