"אני מתאהב סדרתי", מעיד על עצמו אלדד ציטרין (39), באולפן שלו במעלה בניין תעשייתי בדרום תל־אביב. "אני מתאהב בעוד ועוד כלי נגינה ובעוד ועוד סגנונות מוזיקליים, ולא נראה לי שזה הולך להשתנות בקרוב". קפה לא היה לו להציע לי, אבל מכיוון שאני לא טיפוס נקמני, אומר את האמת: אלדד ציטרין הוא מוזיקאי שמתאהבים בו בחזרה.
"נתן גושן של לפני 12 שנה זה אותו נתן גושן של היום. וישי ריבו הוא דוגמה הכי גבוהה שאני יכול לתת לאדם כן שהולך בדרך של עצמו, כמו אביתר בנאי. אלו אנשים שכשהם פותחים את הפה, גם אם את לא מבינה כלום, את שומעת אמת"
אי אפשר לכתוב את הכתבה הזו בלי לחזור אחורה בזמן. מעשה שהיה כך היה: לפני כחודש וחצי בלילה חורפי וערפילי כמו שרק גבעות יהודה יודעות לייצר, הגיע אלינו למאחז אלדד ציטרין, חמוש בסט־אפ של כלים, סאונדמן ואוזניות לכל זוג אוזניים, ואפילו אורחת נהדרת: ליאורה יצחק. במרכז בית הכנסת (ובשמו המגזרי: הרב־תכליתי) ניצב ציטרין, מוקף מ־360 מעלות בכלי הנגינה שעליהם הוא מנגן לבדו. הלופר לוכד את קולו של ציטרין, את המלודיות של כלי הנגינה הרבים ואת המקצבים של התופים, עד שנוצרות שכבות על שכבות של מוזיקה בכל שיר שהוא מבצע. הצלילים נשלחים היישר לאוזני המאזינים ומשם הדרך אל הלב כבר קצרה מאוד. חוויה רוחנית, לא פחות.
נתונים לחסדיו של מוזיקאי־העל, רב־מג־של־כלים, כמו לחסדיו של היין המשובח שמיוצר בתוצרת מקומית, כושפנו כולנו לכמה שעות. לא נתנו לו ללכת. ולמען האמת, כשכלו שיריו של ציטרין, הייתה זו אני שהודעתי לו קבל עם ומאחז שמפה הוא לא יוצא בשעה הקרובה, וציטרין, מה יעשה, נעתר לבקשתנו. הקסם פעל גם עליו. רק אחרי חצות, כשהדלעות של כולנו (הבייביסיטריות) היו צריכות לשוב לביתן, שחררנו גם אותו לביתו. האגדות המקומיות מספרות שמי שהגיע לגבעה ביומיים הבאים תהה הכיצד אינן נוגעות כפות רגליהם של התושבים בקרקע והם עדיין כמרחפים באוויר. "זאת את שאיימת שלא תפתחי לי את השער!" הוא מקבל את פניי בחיוך ואני מודה באשמה, אבל מבקשת נסיבות מקלות. לא יכולתי לתת לו ללכת. הוא צוחק ומודה: גם אצלם נחרתה ההופעה הזו כחוויה רבת קסם.
ציטרין מצוי כעת "בתקופה של גדילה", כדבריו. משיתופי פעולה עם האמנים הגדולים של המוזיקה הישראלית – עידן רייכל, אביתר בנאי, דודו טסה, אברהם טל דרך מופע משותף שהוא מריץ יחד עם ישי ריבו, ומופע ייחודי עם נרקיס שנרקם לפסטיבל הפיוט ויתקיים ב־18.2. לקראתו הוא בונה סט־אפ מיוחד של כלים. "זאת תהיה הופעה ייחודית. אני לא מגיע מעולמות הפיוט, אלו פחות החומרים המוזיקליים שלי, אבל המפגש עם נרקיס, שכן מגיעה באופן טבעי מהאזורים האלו, יוצר משהו מעניין". לצד ההופעות בארץ בחודשים הקרובים הוא גם יקפוץ לפסטיבל בגרמניה ויצא למסעי הופעות ראשונים באירופה. "אני עובד קשה מאוד, ומרגיש שהנה לאט־לאט אני קוצר את הפירות, ונהנה מכל רגע".
בין הלופר לאקורדיון
הוא מוזיקאי "נטול בחירה". "לא היו התלבטויות בנושא הזה", הוא אומר, "היה ברור כל החיים שזה מה שאני עושה. יש לי תמונות עם אקורדיון צעצוע מגיל שלוש וחצי, ובגיל חמש וחצי כבר התחלתי ללמוד פסנתר". בתיכון הוא למד בתלמה ילין וכל הג'אז הזה, ובשנים ההן התמקד בסקסופון ובכתיבת שירים. אחר כך הוא שירת בתזמורת חיל האוויר, וכבר אז החל ללוות אמנים. בחישוב מהיר מדובר על פרק זמן של עשרים שנה, שבהן הוא ניגן לאחרים, עיבד והפיק להיטים כמו שיריו הראשונים של נתן גושן. כשהוא בוקע כמוזיקאי עצמאי שניצב בקדמת הבמה, היחידה שציטרין שומר לה אמונים היא ריטה. כבר 13 שנים שהוא מלווה אותה, וכיום הוא מנהל מוזיקלית את הופעותיה. "היו לי רגעים מדהימים בתור נגן על הבמה. לא אשכח את הפעם הראשונה בקיסריה עם ריטה – חוויתי שם אקסטזה".
"לפני שנה הייתי אמור להופיע בברל'ה ומכרתי רק חמישה כרטיסים, כך שלא הייתה ברירה אלא לבטל את ההופעה, ולפני שלושה חודשים המועדון הזה שלא הצלחתי למכור בו יותר מחמישה כרטיסים מתקשר לבקש שאופיע שם וזה סולד–אאוט"
ובכל זאת, משהו בעבע בך כשהיית עולה על הבמה?
"כן. הסתכלתי ואמרתי שאני רוצה להיות שם באמצע. הרבה שנים הייתי סוג של 'נותן שירות' בכל מיני תלבושות מוזיקליות. עברתי דרך ארוכה, גם של חלטורות, וגם עבודה לצד המוזיקאים הכי מדהימים שיש. לנגן עם ריטה היה הגשמת חלום, אבל עם כמה שאני אוהב את 'ימי התום', 'בוא' ו'עטוף ברחמים' – השירים הכי גדולים שיש למוזיקה הישראלית להציע, ועם כמה שאני מת על ריטה – אלו לא שירים שלי. לא כתבתי אותם. זה כבוד מטורף לקחת בזה חלק כמנהל מוזיקלי, יש לי הכרת הטוב על הדבר הזה ביג טיים, אבל זה לא שלי. אני אוהב ללוות אמנים אחרים, אחרת לא הייתי עושה את זה, אבל אני מוזיקאי יוצר. המקום הנכון בשבילי הוא היצירה המקורית. אני רוצה לעשות את עצמי, וזה הבדל גדול".
לפני כמה שנים, כשהחלה "האש האמיתית לבעור" כדבריו, הוא חיפש את הדרך לצאת החוצה. "הופעתי הרבה, היו אלבומים, היו להקות, ניסיונות בוסריים לשים את עצמי בפרונט, כשבמקביל לא הפסקתי לעבוד כמוזיקאי", הוא מספר על דרך החתחתים המוזיקלית ועל ערב אחד משנה חיים, "מסוג הרגעים שלא קורים הרבה פעמים. חבר אחד הראה לי סרטון של אמן הולנדי בשם Binkbeats – אמן שהוא תזמורת שלמה. הוא אמר לי: 'אלדד, אם יש מישהו שמסוגל לעשות את זה בארץ, זה רק אתה'. זו הייתה השראה אדירה, ומהרגע ההוא התחלתי לחפור בנושא. לקח הרבה זמן עד שזה הפך להיות משהו מעשי, זה לא משהו כמו 'אוקיי, אני אחבר את כל הכלים שלי ונראה מה יצא', אלא המון עבודה וניסיונות, כשברקע המון חברים טובים שהם אנשי מקצוע הכי טובים שיש, תומכים ומייעצים ועוזרים.
"גיליתי, ואני עדיין מגלה, שלהיות 'נגן של זמר' ולהיות בפרונט אלה קריירות שונות לגמרי. זה לא שלושה מטרים שמאלה או ימינה, זה אירוע אחר לחלוטין". ודאי ובוודאי שזה אירוע אחר לחלוטין כשמדובר על מופע של "One man show". ציטרין, כאמור, שולח ידו בכלים רבים ומנגן על פסנתר, אקורדיון, סקסופון, גיטרות, מנדולינות, חלילים, קסילופון, כלי הקשה וכלים אלקטרוניים, ומבחינתו היד עוד נטויה, ככל שהזמן יאפשר לו להשתלט על כלים נוספים.
"יש כלים שאני זומם עליהם. אני מנסה לאתגר את עצמי עוד ועוד. נגיד צ'לו זה כלי מטורף, אבל אין לי גישה אליו. לעומת זאת, עם כלי נשיפה חדש אני מניח שאלמד את העסק די מהר, כי אני מבין את המטריה של מה שצריך לקרות שם".
"אם רוב האנשים רוצים לשמוע מוזיקה מזרחית, אין לי מה להתווכח איתם. אבל למה לבחור בדרך הקלה ולכתוב שיר מפגר? אני מבין שאייל גולן לא יתחיל לשיר ביאליק, אבל אפשר לעשות את מה שהוא עושה טוב יותר מבחינה אמנותית, ועדיין זה יצליח"
הוא מספר שכמו שהאמן ההולנדי היה השראה עבורו, כך הוא הפך להיות מודל לחיקוי לאמנים צעירים בארץ. "אני מקבל כל מיני סרטונים של חבר'ה שראו מה שאני עושה והחליטו שהם גם רוצים. ממש לאחרונה חברה שלחה לי סרטון של הבן של אתי אנקרי שבנה סט־אפ של כלים, שגם אם היא לא הייתה מספרת לי שהוא אמר שקיבל ממני השראה, יכולתי לשמוע את זה ויכולתי לראות שהסביבה שהוא בנה מושפעת ממה שאני עושה. והוא ילד מוכשר בטירוף".
אוי ויי. עוד יגנבו לך ת'קטע.
"אני ממש לא רואה את זה ככה, להפך, כיף אדיר לראות את זה. זה דבר מדהים. וזה לא שאפשר לגנוב ממני, גם אני כאילו גנבתי את הרעיון, אבל לא בכך נמצאת הנקודה. בסוף זו מוזיקה. הכול מתחיל ונגמר באמת. אני ממש מאמין בזה ורואה את זה כל הזמן סביבי. אם לא אהיה נאמן לרגש שלי ולמה שאני רוצה להגיד בצורה כנה ואמיתית – אין סיכוי שמישהו בקצה השני שמקשיב יאמין לי, וזה לא משנה אם הוא מבין צליל אחד במוזיקה או לא. שומעים אמת או לא אמת. אין אמת? לא מאמין, ולא רוצה לשמוע את זה".
אני לא יכולה שלא להסכים באופן אישי, אבל בד בבד לחשוב שזה תיאור ממש אוטופי. כי בינתיים בתחנות הרדיו, שירים נשמעים כמו שכפולים של שכפולים. רוב הזמרים המושמעים ביותר בתחנות הרדיו שייכים לז'אנר הפופ הים־תיכוני, ולרוב הרמה של השירים ושל הטקסטים נמוכה.
"יש מוזיקה מצוינת, ונכון שהיא הרבה פעמים לא מושמעת ברדיו וצריך לחפש אותה במקומות אחרים. תראי, אם רוב האנשים רוצים לשמוע מוזיקה מזרחית, אין לי מה להתווכח איתם. שכל אחד ישמע מה שהוא רוצה. אני אישית לא מחובר לז'אנר הזה, אבל יש בתוכו גם הרבה שירים שאני אוהב מאוד ויש שם זמרים שהם מבצעי־על; זמרים שאם היו שירים פולק או רוקנרול אמריקני – הם היו יכולים להיות ברוס ספרינגסטין. הם לא סתם מצליחים.
"אני כן מתבאס שהרבה מאוד פעמים התוכן מאוד דל מוזיקלית, אין שום מעוף או ניסיון למעוף מוזיקלי, אלא ניסיון ברור להעתיק משהו שהצליח, ולעשות את זה שוב עם שינוי קל כדי להצליח שוב. כן, זה מבאס אותי, ולא מהבחינה של 'למה משמיעים אותם ולא אותי?'. זה מבאס אותי אמנותית. אי אפשר להתאמץ קצת יותר? אי אפשר לכתוב שירים קצת יותר טובים? כבר יש לכם מיליון מעריצים, הגעתם לנקודה שכמעט כל דבר שתרצו להגיד, הצד השני ייתן לכם הזדמנות, אז תשתמשו בזה לטובה. למה לבחור בדרך הקלה ולכתוב שיר מפגר? אני מבין שאייל גולן לא יתחיל לשיר ביאליק, אבל אפשר לעשות את מה שהוא עושה טוב יותר מבחינה אמנותית, ועדיין זה יצליח באותה מידה".
אגב השמעות. דווקא שמעתי את השיר שלך "אוויר לעוד שנים" לא מזמן ברדיו, אבל זה היה בשש וחצי בבוקר.
"הוצאתי את השיר הזה לא מזמן לרדיו, 88FM מפרגנים ולא מפסיקים להשמיע, וגלגלצ לא העבירו אותו בוועדת הפלייליסט. אבל מה אני יכול לומר, נו, הכול טוב".
זה לא מבאס אותך?
"זה לא נעים. על השבוע הראשון תשובה שלילית מגלגלצ, זה לא מגניב. אני לא נהנה מזה. אבל אם הייתי מניח לזה להיכנס לתוך העצמות ונותן לזה להשפיע עליי, לא היינו מדברים כאן עכשיו. אז אני בוחר במה להתמקד. 88 מפציצים – איזה כיף! פגז! ואם גלגלגצ לא רוצים להשמיע, אז לא. אני עושה מה שאני חושב שטוב ומה שעושה לי טוב, וזה מה שמתווה לי את הדרך. אמשיך לעבוד קשה והכול ייפתח".
לבחור נכון
באמתחתו של ציטרין שני אלבומים – האחד בעברית והשני באנגלית – "אוויר לעוד שנים" ו"Three Old Words", אבל השיר הכי מצליח של ציטרין לא מופיע באף אחד מהם וכלל לא מזוהה איתו. באותה הופעה זכורה לטוב הוא סיפר על שיר שהעלה אבק בכונן המחשב ופתאום נשלף משם. כשהועלה השיר משאול הזיכרון של המחשב, תהה ציטרין מה לעשות איתו. שלושה ימים הוא ניגן אותו, אבל משהו לא הסתדר, זה לא היה "השיר שלו". שלושה ימים שהוא חושב על השיר ועל חבר שאולי יתאים למידותיו, ופתאום הטלפון מצלצל. על הקו החבר. אמיר דדון בשבילכם. ציטרין הרגיש שזה אות משמיים ושלח לו את השיר. השיר עוד עבר גלגולים רבים וכתיבה משותפת של השניים: אחד משנה והשני נותן הערות, עד שהגיע לגרסתו הנוכחית: "לבחור נכון".
אני חייבת לשאול אם בחרת נכון: אחרי שהשיר הזה הפך להיות שיר "קולולמי" כזה, שיר שכולם אוהבים ומתרגשים ממנו – לא צבט לך הלב שלא השארת אותו לעצמך?
"זה לא היה השיר הזה אם אמיר לא היה לוקח אותו ומשנה את מה שהוא שינה כדי שזה יהפוך להיות 'לבחור נכון'. כשהוא היה אצלי הוא נשמע אחרת. שיתוף הפעולה עם אמיר הפך את השיר למה שהוא, והביצוע של אמיר עוד יותר הפך אותו למה שהוא. אז לא, בכלל לא, אין לי את המחשבה הזו. זו מחשבה מיותרת. אין לי מה לעשות איתה. השיר הזה גם מאוד משרת אותי ועושה לי רק טוב, זה עוד שיר שאני יכול לשיר בהופעה".
למה הרגשת שהוא לא שלך? אפשר לומר שהוא שונה מהחומרים שלך?
"אני לא יודע לומר, גם כשהקלטתי אותו בתור סקיצה והשמעתי לניר מימון, המפיק שלי, הוא אמר: 'זה שיר ממש יפה אבל לא נראה לי שאתה צריך לשיר את זה'. זה פחות מזוהה סגנונית עם החומרים שלי, למרות ששחררתי את המילה 'סגנונית', ואני מתנגד אליה בכול מכול. זה סוגר את הצינור. השתחררתי מהצורך להגדיר. אלבום אחד עשיתי ככה עם הצורך להחזיק ולהגדיר, ושומעים את הניסיון להישמע בסטייל מסוים. היום אני חושב – למה לסגור את הצינור? שומעים אצלי אקוסטי, אלקטרוני, ג'אז, קלאסי, הכול זורם, ולהפך, ככל שזה יותר רחב ופתוח זה מאפשר לי חופש ביטוי וחופש תנועה רחבים יותר. זה אולי פחות מסוגר ומהודק כדי שיקראו לזה 'אינדי פולק' או שם אחר, אבל זה מעניין הרבה יותר".
אדם נוסף שלזכותו ציטרין זוקף את הגמישות המחשבתית והמוזיקלית החדשה שלו הוא ברונו. "חבר שאני מכיר כבר עשר שנים. הוא נכה מהצוואר ומטה, עוסק במוזיקה ויזם מוזיקה. לפני שהוא עלה לארץ, היה לו לייבל בארצות־הברית. הוא היה הראשון שבא ואמר לי דברים ששינו את דרך החשיבה שלי. לפני שפגשתי אותו הייתי נורא מקובע בדרך שבה חשבתי על איך צריך להקליט ולעשות מוזיקה. רציתי להיות המון דברים וכולם אמרו לי כל הזמן שאני נורא מפוזר ושאני חייב להתמקד, והוא חזר ואמר לי: 'כולם טועים. אם יש משהו מדהים בך זה שאתה עושה את כל הדברים האלו טוב. אל תוותר על כלום. קח את כל הדברים שיש לך ותחשוב איך אתה עושה איתם את הדבר שלך. תשבור את הראש ותפצח את זה'. הוא גם עודד אותי פשוט לשחרר דברים, לשלוח את לחמי. רוצה לעשות אלבום פסנתר? קדימה. תקליט ותשחרר. יש לך שיר חדש? יאללה, תקליט ותוציא. אילולא ברונו, הייתי יושב וקובר את עצמי עד שאהיה מושלם. בזכותו למדתי לשחרר באמת".
"לנגן עם ריטה היה הגשמת חלום, אבל עם כמה שאני אוהב את 'ימי התום', 'בוא' ו'עטוף ברחמים' – השירים הכי גדולים שיש למוזיקה הישראלית להציע, ועם כמה שאני מת על ריטה – אלו לא שירים שלי"
כשאתה שומע את האלבומים הקודמים שלך אתה מצליח להגיד "זה מושלם כמו שזה"?
"כן. אני גאה בזה בטירוף. אני אקשיב ואומר 'וואו, איזה יופי'. אני לא זוכר למה זה נשמע כמו שזה נשמע. אבל אני יודע שלשירים ממשיכים להיות חיים. אני שר שיר ואז מקליט אותו, ואז מופיע אותו ובהופעה העשירית אני שר אותו קצת שונה ומשנה את ליין הפסנתר, ובהופעה אחרת הוא פתאום יקבל עיבוד מפתיע אחר, וזה נהדר. זה לא נגמר בחיים. הוא ממש שינה לי את דרך החשיבה, במוזיקה ובחיים".
בקיצור, אתה מאלה שאם היו מבקשים מהם לכתוב תכונה טובה שלהם, היית כותב "פרפקציוניסט".
"לא רק שהייתי פרפקציוניסט בקטע מפגר, אני גם שתלטן. בואי, אני מופיע לבד, זה אומר משהו על הבן־אדם. הפרפקציוניזם לא נעלם לגמרי אבל למדתי לתעל אותו למקומות הנכונים. הייתי מפיק לעצמי את המוזיקה, כל הזמן אני ואני ואני ואני, וכשהתחלתי לעבוד עם ניר מימון, למדתי לשחרר.
"אם הייתי נשאר אותו בן אדם שהייתי בעבר, לא הייתי מסוגל לעשות את מה שאני עושה היום. הסיכוי לנגן הופעה שלמה של מה שאני עושה בצורה מדויקת בכל ערב, זה לא אפשרי. אני לא מחשב, אני בן אדם. אני עושה טעויות, אני מאבד ריכוז. אם עכשיו בהופעה משהו לא יושב מאה אחוז, אני מבין שזה חלק מהקסם, אני נהנה מזה. הייתי עם ישי (ריבו, ב"ק) על הבמה, התחלתי לנגן במרכז הקונגרסים מול 3,000 איש ועל ההתחלה עשיתי טעות פיצית, אבל בגלל שזה נכנס ללופר זה ממשיך וחוזר שוב ושוב. לפני עשר שנים הייתי חוטף קריזה, בהופעה התחלתי לצחוק. הבנתי את זה ממש מהר – טעות כזו רק גורמת לאנשים שיושבים מולי להבין שמדובר בבן אדם שמנגן מוזיקה, זה לא יצור, זו לא מכונה, זה בן אדם. וואלה עשה טעות, יכול להיות, זה מהמם. אלו יכולים להיות הרגעים הכי יפים בהופעות. השבור הוא השלם".
מה חשבת על הטור של גל אוחובסקי, שכתב במאקו נגד השיר המשותף של גושן וריבו, "נחכה לך", וטען שהרדיו עובר הדתה?
"לא קראתי אז לא אגיב על המאמר, אבל אני יכול לומר שיש מקום להכול. אנחנו עושים מוזיקה. יש מקום למוזיקה מזרחית ולמוזיקה דתית, ויש מקום לשמוח ויש מקום לבכות. במקרה של גושן וריבו מדובר בשני יוצרים ענקיים שהחליטו לשתף פעולה. הם חברים טובים כמו שני ילדים בגן. יש ביניהם אהבה מטורפת. הם מילאו שתי הופעות בהיכל מנורה, 16 אלף כרטיסים. מי רוצה להתווכח עם זה? מי שיש לו בעיה עם זה, יש לו בעיה עם עצמו.
"'לבחור נכון' לא היה השיר הזה אם אמיר דדון לא היה לוקח אותו ומשנה את מה שהוא שינה בו. כשהוא היה אצלי הוא נשמע אחרת. שיתוף הפעולה עם אמיר הפך את השיר למה שהוא. אז לא צובט לי שהוא לא נשאר אצלי, זו מחשבה מיותרת"
"את נתן גושן אני מכיר מאז שהוא היה בן 19. הוא היה מגיע באוטובוסים מלוד לאולפן שלי עם ג'ינס קרועים, אבל לא השתנה אצלו כלום. גושן של לפני 12 שנה זה אותו גושן של היום. הוא בן אדם דתי, הוא הגיע משם, זו השפה שלו. וישי הוא דוגמה הכי גבוהה שאני יכול לתת לאדם כן שהולך בדרך של עצמו, כמו אביתר בנאי. אלו אנשים שכשהם פותחים את הפה, גם אם את לא מבינה כלום, את שומעת אמת. ישי ואני עומדים על הבמה ביחד ואוהבים לנגן ביחד ולשיר שירים אחד של השני, הוא לא בן אדם חילוני ואני לא בן אדם דתי, והכול מדהים".
בימינו אם ישי עושה איתך סיבוב הופעות זה אומר שאתה על הגל.
"שיתוף הפעולה איתו הוא מתנה. הקהל שלו נחשף לחומרים ומגיע להופעות שלי ולהפך. זה מגיע מרצון לעשות משהו אמנותי. הוא אמר לי בפנים: 'ציטרין, זה עניין של זמן עד שכולם יראו מי אתה ויעוף להם הסכך, עוד רגע זה קורה, אבל אני רוצה להיות הראשון שחושף אותך'".
אחרי שהוא העלה את עקיבא בקיסריה השיר שלו נכנס לפלייליסט של גלגלצ.
"כל הכבוד לישי. זו דוגמה לבן אדם שעושה אמנות. הוא אמר 'אני אוהב את השיר של עקיבא, בחור מגניב, אני מעלה אותו בקיסריה'. איזה יופי".
אז מה החלום שלך?
"חלומות צריך לפרק. אני יכול לומר שהחלום שלי זה לשיר בוומבלי (האצטדיון האנגלי עם 90 אלף המקומות שמדונה, ביונסה, מטאליקה U2 ועוד הופיעו בו, ב"ק) אבל אני לא יודע אם זה יקרה, אז זו לא תשובה אמיתית. החלום הוא בשלבים, ולכן צריך לומר קודם כול שאני חי את החלום. אתמול הייתי בברל'ה (מועדון בלהבות־חביבה, ב"ק) וזה היה סולד־אאוט. זה הכה בי. לפני שנה הייתי אמור להופיע שם ומכרתי רק חמישה כרטיסים, כך שלא הייתה ברירה אלא לבטל את ההופעה, ולפני שלושה חודשים המועדון הזה שלא הצלחתי למכור בו יותר מחמישה כרטיסים מתקשר לבקש שאופיע שם וזה סולד אאוט. כנראה עשיתי משהו טוב בשנה הזו. אז קודם כול, וואו, החלום התגשם, אני חי אותו. והחלום הוא שזה ימשיך לגדול ושהשמועה תתפשט ואשתפר כמוזיקאי, שאכתוב עוד שירים וכולם יצטרפו, ומי שלא, גם בסדר".
מקום לחזור אליו
ציטרין נשוי לאביבית ואב לשני ילדים, בני שש ותשע. הוא זוקף לזכות ילדיו את העשייה המוזיקלית שלו. "דווקא אחרי שהם נולדו הקלטתי את האלבומים. זה נכון שיש פחות זמן ויש יותר עומס כלכלי, אבל זה הפוך. יש אנשים בעולם שזקוקים לי באמת, זה גורם לי לפריחה, לגדילה. זה הביא אותי למקום יותר פתוח, להתעסקות בעיקר ולא בקשקושים, ולניפוי של דברים טפלים ומיותרים. זה ביגר אותי מאוד, והפך את המבט שלי לרחב יותר. הבנתי מה אני צריך לעשות ואיך. יש מקום לחזור אליו תמיד, יש אנשים שבאמת רוצים שאהיה איתם, אשתי והילדים. זכיתי באישה, אין דברים כאלה, אמא אווזה ברמ"ח איבריה, שמאפשרת לי להגשים את עצמי.
"אני משתדל מאוד לתת את הזמן שלי בבית. זה על גבול הבלתי אפשרי לעשות את מה שאני עושה ולהיות בבית, אבל אני עושה מה שאני יכול. בסוף, הם רואים את אבא שלהם, שמגשים את עצמו, שעושה אמנות. לא רק אבא שחייב להביא כסף הביתה וחייב־חייב־חייב. זה דבר גדול".
