הביטוי "אפקט במבי" מתייחס לחמלה ולחיבה שמפגין הציבור כלפי חיות בר שנתפסות כחמודות – בין היתר בסיוע התרבות הפופולרית. זאת, בניגוד לאדישות שהיא מנת חלקם של בעלי חיים שזכו במראה או בייצוג פחות מעורר חיבה. כל כך הרבה יותר קל לעורר מודעות לסכנת היכחדותן של הפנדות מאשר לכיליון המאיים על מין ספציפי של קרפדה. ההשראה לשם התופעה היא כמובן עופר האיילים מסרט האנימציה, שבורך בעיניים גדולות, בריסים ארוכים ובתשעה קבין של חמידות באדיבות האנימטורים של דיסני שהנפישו והאנישו אותו.
המופע "ליל החפרפרות" הוצג במסגרת פסטיבל ישראל בשבוע שעבר, ואי אפשר להאשים את הבמאי הצרפתי שלו, פיליפ קן, בניסיון לחבב על הצופים באופן מלאכותי את בעלי החיים שבחר לככב בהצגה שלו. בובות החפרפרת שהשחקנים עוטים במהלך כל ההצגה דומות מדי לדבר האמיתי – הן מצוידות בחוטמים מאורכים, עיניהן אינן נראות, כפות הרגליים קטנות, וכפות הידיים ענקיות ומעוררות פליאה כאשר החפרפרות (שהן גם להקת רוק) תופסות גיטרות ומתחילות לנגן.
למרות שקן דאג להשאיר את החפרפרות שלו חייתיות מאוד, מתוך התצפית הזואולוגית הזאת דווקא צץ ועולה הדמיון לבני האדם – חבורת החפרפרות מחפשת לעצמה מקום מגורים, מתאבלת על חבר שמת, מתרגשת מלידת חפרפר קטן (ומכוער), אוכלת, נחה ומנסה להותיר חותם בעולם על ידי תיעוד עצמי, ולבסוף גם על ידי יצירה אמנותית. תוך כדי המופע – שנע בין המשעשע למרגש ובין המפתיע לתמוה – עולות מחשבות על האם ואיך מתקיים "מותר האדם מן הבהמה".
ל"ליל החפרפרות" הגעתי עם ציפיות גבוהות, לאחר שבפסטיבל של 2016 צפיתי ב"מלנכוליה של הדרקונים" של אותו במאי, שהייתה בעיניי מופת של מינימליזם ואופטימיות. ה"חפרפרות" היה דווקא עמוס וקודר ופחות מוצלח, ואכן חלק מהצופים לא הצליחו להתחבר לאירוע שהוצג על הבמה, ויצאו מהאולם. אך למרות הביזאריות שאפיינה אותו, בכל רגע היה על הבמה מחזה שלא רואים כל יום, שהעניק לצופים תמורה לכספם. מעניין היה לראות גם את הטרנספורמציה שעברה הבמה – מחלל שבו חדר קטן בחזיתו למערת נטיפים מפוארת, המשמשת תפאורה למופע המטאל של להקת החפרפרות שמסיים את הערב.
"שיריו של ליר", שהוצג גם הוא במסגרת הפסטיבל והגיע מפולין, נוקט גישה בימתית הפוכה. את התפאורה וההתרחשות נדרש לברוא הקהל (וכדאי שיגיע עם ידע מוקדם בנוגע לעלילת המלך ליר של שייקספיר, שעליו מבוסס המופע), מתוך הקולות המופלאים שמפיקים 12 הזמרות והזמרים, הניצבים בחצי גורן על הבמה בתלבושות שחורות. לכל שיר מחוברת כותרת המתייחסת לחלק מן המחזה, כאשר בחלק מהקטעים את האפקט הקולי מלוות תנועות. כך באחת הסצנות, כשקורדיליה מסרבת לשתף פעולה עם המלך, היא רוקעת לקצב המוזיקה, עד שליר אביה חולץ בכוח את נעלה.
היכולות הקוליות המרשימות מאוד של המופע מלוות גם בכישרון משחק – לדוגמה, קורדיליה חוזרת על אותו השיר שלוש פעמים, כשכל פעם היא מסמנת גיל שונה ואנו חוזים בהתבגרותה. גם הקינה שלה בסיום המופע פולחת את הלב. אך עם זאת, לו היו עוד כמה רגעי משחק ופעולה, המופע – שסבל לטעמי מסטטיות – היה מרוויח. לא סתם אני כותב לטעמי, שכן המבצעים והבמאי (גז'גוז בראל) זכו מהקהל לתשואות רמות בעמידה.
ליל החפרפרות, שיריו של ליר. פסטיבל ישראל
