לפני שנתיים קראתי את "חוות קולד קומפורט" של סטלה גיבונס, ונהניתי מכל רגע. הכריכה המסוגננת העידה שהספר משתייך לסדרה "חוצפנית", שנוצרה משיתוף פעולה בין הוצאת "הכורסא" להוצאת "תשע נשמות": הראשונה מתרגמת ספרות טובה שגם הקורא הממוצע ייהנה ממנה, והשנייה מתמקדת בחוד החנית של ספרות העולם, שהקורא הישראלי בדרך כלל אינו מכיר. "חוצפנית" היא סדרה המשלבת היטב בין שתי ההוצאות, עם ספרים שלא התנחלו בלב המיינסטרים אך בהחלט מיועדים לקהל הרחב.
לאחרונה ההוצאות השיקו סדרה בת, "חוצפנית קטנה", שבה יצאו עד כה שתי נובלות – "אהבה ראשונה" של איוון טורגנייב ו"מושב הנהג" של מיוריאל ספארק. מכיוון שהסדרה האם הותירה בי טעם של עוד, ניגשתי לספרים עם ציפיות גבוהות.
הראשון שבהם, בעל כריכה שובת לב, מגולל את סיפור אהבתו הראשונה של ולדימיר בן ה־16 לזיניאדה, נסיכה ענייה המבוגרת ממנו בשנים ספורות, שמשחקת בו. טורגנייב נחשב לאחד מסופרי המופת הרוסיים של המאה ה־19, ואי אפשר לפספס את כישרונו הרב בעת הקריאה. הספר עשיר בתיאורים רגישים, שמדייקים את התחושות המבלבלות שנכרכות בחוויית האהבה הראשונה. אף שהסיפור (האוטוביוגרפי ברובו) ייחודי למדי, הוא מצליח להדהד בקרב הקורא את זכר אהבתו הראשונה שלו עצמו, ובלי ליפול אל הנדוש מציף את השאלות המוכרות – כמו התהייה המתסכלת אם מושא האהבה אוהב אותך בחזרה.
עם זאת, לתחושתי הספר פחות נגיש מהספרים הקודמים בסדרה האם. הוא יצירה קלאסית ומיושנת יותר, שעשירה במוטיבים שאולי מרתקים חוקרי ספרות אבל חולפים מעל לראשו של הקורא. ליבי אמנם יצא אל ולדימיר, אבל הספר לא הצליח לשאוב אותי לגמרי. חובבי הקלאסיקות יתענגו עליו, כל השאר כנראה ייהנו פחות.
את "מושב הנהג", לעומת זאת, לא הצלחתי להניח מהיד (ואין ספק שגזרתו הדקה בהחלט מסייעת בכך). הנובלה הזו כנראה שוברת שיא: לאחר שלוש פסקאות בלבד תמצאו את עצמכם רוחשים שנאה לליסֶה, הדמות המרכזית. השנאה הזו תתחלף לאט במארג רגשות מורכב יותר, שיכלול גם דאגה וחמלה, אך גם אלו לא יצליחו לשכך את התיעוב כלפיה, כיוון שהיא פשוט בלתי נסבלת. היא יהירה, אגואיסטית, לא אכפת לה מהזולת, וברוב הזמן – אם לא בכולו – היא לא אומרת את האמת. שפתיה "נפשקות קמעה" כל הזמן, ומעשיה אינם ברורים. מובן לחלוטין מדוע משרד רואי החשבון שבו עבדה עודד אותה לצאת לחופשה.
עלילת הספר מתמקדת ביממה שבה יצאה ליסֶה לאותה חופשה, ובתוך שני פרקים נגלה שזה היה יומה האחרון, כשגופתה תימצא כפותה ודקורה. הגילוי גורם לקורא לחשוד בכל אדם שפגשה ליסֶה במהלך העלילה, ושומר על הקורא מתוח ודרוך לאורך כל הקריאה.
גם המספר הכול־יודע לא יודע הכול: הוא אינו מצליח לחדור אל מחשבותיה של ליסֶה. לאורך הספר מצוין מה עשתה ומה אמרה, ופעולותיה זוכות לפרשנות מצד המספר, אך אף פעם לא מפורט מה חשבה. המספר מיתמם: "מי יודע אילו מחשבות חלפו בראשה? מי יכול לשער?" (עמ' 60). הבחירה הספרותית הזו מצליחה לשמור על הסוף מפתיע באמת, בלי להגמיש את העלילה ואת הטקסט לתרגילים שיסוו את הסוף באופן מאולץ, כפי שקורה לעיתים בספרי מתח.
הניכור שהמספר משתמש בו בתיאור פעולותיה של ליסֶה הוא מוטיב מרכזי בספר הנוּארי הזה, ומתקיים גם בין ליסֶה לשאר הדמויות בספר. כשהניכור הזה נעדר, הדבר מצביע במובן מסוים על מצב לא טבעי או על סכנה שאורבת במערכת היחסים.
המתרגם (המעולה) תומר בן־אהרון העיד על "מושב הנהג" שהוא "ספר שעושה למתרגם בית ספר, כי כל משפט בו מדוד ומדויק". ואכן כל משפט בספר נשקל בקפידה, וספארק מקמצת בשמות תואר אך מפליגה בתיאורים. אלו, לצד העלילה המותחת, מבטיחים שהספר יישאר בראשכם זמן רב לאחר תום קריאת הדף האחרון.
מושב הנהג, מיוריאל ספארק, מאנגלית: תומר בן אהרון, 139 עמ', הוצאת הכורסא ותשע נשמות
אהבה ראשונה, איוון טורגנייב, מרוסית: יעל טומשוב, 125 עמ'
