שעון משחק הידידות בין נבחרות אזרבייג'ן וליטא, שנערך בבאקו, הורה על הדקה ה־76. השופט, שראה את בקשת החילוף של הקבוצה המקומית, אחז במשרוקית והורה על הפסקת המשחק לרגע. שניות אחדות לאחר מכן נכנס למגרש אלי בבייב, כדורגלן ישראלי שגדל במחלקת הנוער של הפועל רעננה ושיחק שש עונות במדי הקבוצה הבוגרת שלה, להופעת הבכורה שלו בנבחרת המקומית.
"זו הייתה חוויה נהדרת שלא זכיתי להכיר עד היום בעולם הכדורגל. במגרש היו 7,000 צופים, ומהרגע שהמאמן קרא לי להיכנס למשחק, הקהל מחא כפיים וקרא בשמי. זה מאוד הפתיע אותי, גרם לי להתרגשות גדולה וחימם לי את הלב", משחזר בבייב את הרגע שבו הפך לשחקן בינלאומי, "האווירה בנבחרת נהדרת ושונה מאוד מקבוצה רגילה שאתה משחק בה לאורך השנה. מדובר בחבורת השחקנים הכי טובה בליגה, מה שהופך את הרמה המקצועית לגבוהה ביותר וזה פשוט כיף לא נורמלי. מי שלא שחקן כדורגל יתקשה להבין על מה אני מדבר, אבל אני מאוד שמח על ההזדמנות שקיבלתי".
חם על הבסטה
מאחורי ההצטרפות של בבייב לנבחרת עמדה התלבטות לא פשוטה, מאחר ששחקן בוגרים שבוחר לייצג נבחרת לאומית מסוימת לא יכול לייצג יותר אף נבחרת אחרת – במקרה הזה, את נבחרת ישראל. מדובר בצעד שמעט מאוד כדורגלנים ישראלים הסכימו לעשות לאורך השנים. האחרון בהם היה קני סייף, שהעדיף את נבחרת ארצות־הברית על פני זו הישראלית. "ההצעה הראשונה הגיעה אליי באוקטובר שעבר, זמן קצר אחרי שקיבלתי דרכון מקומי, בזכות העובדה שהסבים שלי גדלו במדינה. אזרבייג'ן הייתה אז במהלך משחקי ליגת האומות, לא הייתי עדיין סגור על עצמי ובחרתי לסרב. היה לי הרבה זמן לחשוב עד ההצעה השנייה שהגיעה, כמה חודשים מאוחר יותר".
מה עבר לך בראש בחודשים האלה?
"זו לא הייתה החלטה פשוטה. גדלתי כל החיים בישראל בבית מסורתי, שם התחנכתי וקיבלתי את הערכים שלי, וכל הדברים האלה עברו לי בראש כשחשבתי מה לעשות. בכל יום, במשך חודשים, ערכתי התייעצויות עם הסוכן שלי ועם בני המשפחה ובסופו של דבר הבנו שזה יכול לעשות טוב לי ולקריירה שלי והחלטתי ללכת על זה".
מה הסביבה שלך חשבה על ההחלטה?
"חלק לא היו סגורים על זה כמוני, ואחרים דחפו ללכת על זה מהשנייה הראשונה, ואמרו – וצדקו – שאני כבר בן 28, כדורגל זה לא לכל החיים וזו הזדמנות טובה להתקדם ולהגשים חלומות שהצבתי לעצמי. הבנתי שבסיטואציה הנוכחית, שבנבחרת ישראל אף פעם לא זימנו אותי ולא נשאר לי עוד הרבה זמן לשחק, אז למה לא בעצם. התחברתי למדינה ולאנשים פה, שקיבלו אותי בצורה הכי חמה שיש, והחלטתי ללכת על זה. אם לא הייתי שלם עם עצמי במאה אחוז, לא הייתי עושה את זה.
"מגיל קטן החלום שלי היה לייצג נבחרת. זה לא יצא עם נבחרת ישראל, ואם יש נבחרת אחת אחרת בעולם שאני שמח לייצג זו אזרבייג'ן, בעיקר בגלל השורשים שלי פה והעובדה שהמשפחה שלי מזדהה עם המקום. באיזשהו מקום זו גם המדינה שלי".
ועדיין, אתה עומד לפני המשחק ושומע המנון של מדינה זרה. איך הרגשת?
"הרגשות היו מעורבים. מצד אחד, סבא וסבתא שלי גדלו באזרבייג'ן, אז אני כן מרגיש קשר ואפילו יודע כמה מילים מההמנון. מצד שני כמובן שאני רגיל ל'התקווה'".
המהלך של בבייב הוביל גם למבול תגובות שהגיעו אליו ברשתות חברתיות. "היו כאלה שטענו שאני בוגד במדינה וביקשו שאחשוב עוד פעם, אבל הרוב תמכו בי ואמרו שזו החלטה נכונה. הדברים שאמרו לא היו נעימים אבל הם לא פגעו בי, ואני מקבל אותם באהבה. אני אדם פרטי ופחות מעניין אותי מה מישהו אחר עשה, ותמיד אשמור את הדעות שלי לעצמי. לקחתי בחשבון שיהיו כאלה שיתנגדו, אבל מי שלא אוהב את זה שיתבשל עם עצמו. יש לנו מספיק בעיות בחיים מכדי להתעסק בבעיות של אחרים".
בנבחרת פגש בבייב צוות מקצועי קרואטי בראשות המאמן ניקולה יורצ'ביץ, כדורגלן עבר ששיחק בין השאר בגרמניה, באוסטריה ובנבחרת הלאומית. "אני מכיר אותו זמן קצר בלבד אבל מאוד התרשמתי ממנו, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית. הוא קודם כול בנאדם, שמתעניין בך ובחיים שלך ושל המשפחה שלך, ואין ספק בכלל שהוא המאמן הכי טוב ששיחקתי תחתיו, בהבדל גדול מכל מי שהיה לפניו. הוא עובד עם צוות עוזרים נהדר והאימונים ברמה כל כך מדהימה, שהתחלתי לדמיין מה קורה בליגות הבכירות באירופה וגם להבין עד כמה אנחנו רחוקים בארץ מהמקומות האלה".
אתה מרגיש שפספסו אותך בישראל?
"לא יודע אם זו המילה הנכונה כי בנבחרת ישראל יש שחקנים מצוינים ואני שמח לראות אותם משחקים טוב עכשיו. אבל אני עדיין חושב שלאורך השנים מתעלמים אצלנו מהקבוצות הקטנות, ושלא תמיד בוחרים שחקנים לנבחרות רק על פי היכולת, אלא לפי שמות ולפי הקבוצות שבהן הם משחקים. ברעננה הייתה לנו עונה פנטסטית, שיחקנו מצוין והגענו לפלייאוף העליון, ואף אחד לא חשב אפילו לזַמן שחקן מהמועדון שלנו לנבחרת. יש שחקנים נהדרים בקבוצות כמו הפועל חיפה, מכבי פתח־תקווה ורעננה, שראויים לזימון ולהזדמנות, אבל אף אחד לא סופר אותם וחבל. לדעתי זו אחת הסיבות שנבחרת ישראל לא מצליחה להגיע לטורניר גדול כבר 50 שנה".
זה נשמע שזה כואב לך.
"זה היה חלום ילדות שלי, אבל אני כבר לא חושב על זה וזה לא מעסיק אותי או כואב לי. אני שמח על ההזדמנות שקיבלתי עכשיו, בתקווה שאמשיך להתקדם לקבוצות בכירות ולליגות טובות יותר".
עד כמה אתה מעריך שהמהלך שעשית יעזור לך לקריירה?
"רק הזמן יגיד אם המהלך הזה באמת יעזור לי בקריירה. אני מאמין שלא משנה איפה אתה, תמיד צריך לשחק טוב ולעבוד קשה. זה שוק, ואם אהיה טוב אהיה חם על הבסטה, ככה זה עובד. זה מקצוע שצריך להיות בו כל הזמן עם האצבע על הדופק. בנבחרת אתה מתמודד מול נבחרות מכל העולם, מגיעים לשם הרבה סוכנים, ומשחק אחד טוב יכול לשדרג אותך ברגע".
ניו–יורק הקטנה
דרכו של בבייב לנבחרת אזרבייג'ן החלה לאחר שהצטרף בתחילת העונה לקבוצה סומגאיט מהליגה האזרית הבכירה. מדובר בעיר השלישית בגודלה במדינה, שנמצאת במרחק 30 קילומטר מבאקו הבירה. "לקראת סוף העונה שעברה קיבלתי הודעה מנשיא הקבוצה, ששאל אותי אם יש לי חוזה לעונה הבאה בישראל. הוא הזמין אותי עם הסוכן ועם אח שלי לבוא להתרשם ולראות משחק של הקבוצה. החלטנו לנסוע, ולפני שהגעתי לפה חששתי מאוד וחשבתי שאני מגיע למקום שנראה כמו עזה. מהר מאוד גיליתי שטעיתי ושמדובר בעיר יפה ומפותחת, שנראית לי כמו גרסה מוקטנת של ניו־יורק. מאז שהגעתי אני ממליץ לכולם לבוא לבקר, וכל מי שהגיע עד היום לא התאכזב".
ההתרשמות החיובית הובילה את בבייב ביוני האחרון לחתום לעונה בקבוצה האזרית – בחוזה המוערך בכמאה אלף אירו לשנה. "קיבלו אותי בצורה טובה וחלקה מהרגע הראשון, ונתנו לי להרגיש כאילו אני משחק כאן כבר הרבה שנים ואחד משלהם. מבחינה משפחתית הדברים היו מורכבים יותר. אשתי ושלושת הילדים הקטנים שלנו היו איתי במשך חודשיים, אבל סבלו מקשיי התאקלמות ושפה וחזרו לארץ. אני קשור מאוד למשפחה שלי ובן אדם של בית, שלא אוהב בילויים ומועדונים, וקשה לי להיות רחוק מהם. זה משהו שלא האמנתי שאי פעם יקרה לי בחיים, אבל אשתי אסתי לא נתנה לי להרים ידיים, והמשפחה בארץ דואגת להעביר לי כל הזמן את המסר שהכול בסדר ושאתרכז בכדורגל. אם אמשיך כאן בעונה הבאה הם יצטרפו אליי".
"אשתי ושלושת הילדים הקטנים שלנו היו איתי במשך חודשיים, אבל סבלו מקשיי התאקלמות ושפה וחזרו לארץ. אני קשור מאוד למשפחה, לא אוהב בילויים ומועדונים, וקשה לי להיות רחוק מהם. זה משהו שלא האמנתי שאי פעם יקרה לי בחיים"
סומגאיט, קבוצתו של בבייב, שהחתימה בסוף ינואר גם את אמיר עגייב (קשר התקפי שהגיע מהפועל תל־אביב), נחשבת לקבוצה לאומנית. היא שייכת להתאחדות המקומית ואינה מתירה החתמת שחקנים זרים בלי רקע משפחתי אזרי.
"אם לא הייתי יודע רוסית ספק גדול אם הייתי מגיע לכאן, כי זו השפה היחידה שמדברים בה, ובלעדיי אמיר לא היה מצליח לתקשר פה עם אף אחד", צוחק בבייב, "מאז שהוא הצטרף אנחנו מבלים את רוב הזמן החופשי שלנו יחד, מטיילים ויושבים בבתי קפה ומסעדות. יש כאן ליגה בכירה של שמונה קבוצות, שתגדל בעונה הבאה, עם שלוש קבוצות בכירות. הכדורגל פה מהיר, פיזי, מקצועני לחלוטין, מזכיר מאוד את הרמה בארץ, ויש כאן שחקנים שבקלות יכולים לשחק במועדונים הגדולים בישראל".
מבחינה מקצועית עוברת הקבוצה של בבייב ועגייב עונה מורכבת למדי. היא מדורגת כרגע במקום השביעי בלבד, עם 15 הפסדים ב־27 משחקים. למרות זאת, ביום ראשון הקרוב היא תשחק בגמר הגביע. "התחלנו את העונה בצורה טובה, הדחנו ברבע גמר הגביע את אחת הקבוצות הבכירות בליגה במפגש כפול שבו כבשתי את אחד השערים. אבל הפגרה שיצאנו אליה בדצמבר למשך שלושה חודשים, בגלל החורף הקשה כאן, באה לנו ברגע הכי גרוע שיכול להיות. אין ספק שהעובדה שלכל הקבוצות האחרות יש שחקנים זרים מקשה עלינו מקצועית. זו ליגה משוגעת, עם הבדל של שמונה נקודות ממקום אחרון לרביעי, שמוביל לכרטיס לאירופה. למזלנו אין כאן השנה ירידות ליגה, כי מגדילים אותה בשנה הבאה".
אתה ממשיך לעקוב אחרי הכדורגל בישראל?
"התנתקתי קצת מהכדורגל הישראלי ואני עוקב רק אחרי החברים שלי ברעננה ומחזיק להם אצבעות שיצליחו. אם אני כבר יושב לראות משחק בטלוויזיה, זה תמיד יהיה כדורגל איכותי מאנגליה, ספרד, גרמניה או מליגת האלופות. אני לא אחד שרק רוצה לראות כדורגל כל היום".
עונת הנידוי
בבייב נולד בדושנבה בירת טג'יקיסטן, בימי ברית־המועצות, ובגיל שמונה חודשים עלה עם משפחתו לישראל. "גרנו עשר נפשות ביפו, בבית של 40 מטר, עם הסבים והאחים של אמא שלי והמשפחות שלהם. למרות שהיה צפוף וישנו שם אחד על השני זה זכור לי כמשהו הכי כיפי בעולם, כי כולם גדלו יחד והיו כל הזמן יחד. לא היו אז טלפונים ניידים, לא טאבלטים ולא מחשבים, כל מה שרצינו היה לשחק למטה עם חברים ולהיות יחד. כואב לי לראות היום ילדים שכל מה שמעניין אותם זה מסך והטלפון שלהם, ומדהים אותי עד כמה הדברים השתנו. היום אם אתה רוצה לקנות בית, בחיים לא תסכים שהוא יהיה פחות ממאה מטר. אני מרגיש שהעולם השתגע ומפחד לחשוב מה יהיה עם הדור של הילדים שלנו".
לכדורגל הגיע בבייב בגיל מאוד צעיר, "הייתי ילד רחוב, שכל מה שמעניין אותו זה רק לשחק כדורגל, ועד שאמא שלי לא צעקה לי מהחלון לעלות הביתה, הייתי למטה עם החברים ועם הכדור. היא מספרת שמגיל שלוש הוא כבר היה דבוק לי לרגל. הייתי חוזר מהגן ובהמשך מבית הספר, זורק את התיק ורץ לשחק עד הלילה".
המסגרת המסודרת הראשונה שבה שיחק הייתה במרכז קהילתי ביפו. "ההורים שלי הגיעו לארץ בלי כלום, התחילו מאפס והיה קשה להם להתאקלם, אז לא היה נעים לי לבקש מהם לרשום אותי למועדון מסודר שעלה כסף לשחק בו, אז בגיל שש התחלתי במרכז הקהילתי. שיחקנו שם מעין קט־רגל, והשתתפנו בליגה ובטורנירים שונים. כיכבתי שם, ומאמן בשם יהושע, שלא אשכח בחיים, הציע לקחת אותי למחלקת הנוער של גדנ"ע יהודה, שם שיחקתי עד גיל 13. בגיל 12 המשפחה התפצלה ועברנו לתל־אביב. קיבלתי הצעה לעבור למחלקת הנוער של הפועל תל־אביב, אבל אבא שלי, שעבד כבר 15 שנה ברעננה, התעייף מהנסיעות היומיות וההורים החליטו לעבור לגור שם. זה הוביל אותי להצטרף בגיל 14 למחלקת הנוער של הפועל רעננה".
בבייב השתלב נהדר במחלקת הנוער של הקבוצה מהשרון. "כבר בשנה הראשונה ששיחקתי בקבוצת הנוער, כשהייתי בן 16, טסתי למחנה אימונים עם הקבוצה הבוגרת והתאמנתי איתם באופן שוטף, כשהם נותנים לי להרגיש שאני כישרון שסומן להיות חלק מרכזי מהעתיד של המועדון. זה הוביל אותי להחלטה לתת את כל כולי לכדורגל, ובסוף כיתה י"א עזבתי את הלימודים, כדי שאוכל להגיע לאימוני בוקר עם הקבוצה".
לאחר שהגיע לגיל הבוגרים בקיץ 2010, הושאל בבייב לשנתיים להפועל מרמורק, ששיחקה אז בליגה א'. "אייל לחמן אימן אז את הקבוצה הבוגרת ברעננה, ובעקבות סכסוך שנוצר בינינו, הייתה סיטואציה שלא יכולתי להיות חלק מהקבוצה כל עוד הוא שם ועברתי לשנתיים למרמורק, שם שיחקתי אצל מנהל הקבוצה האגדי חנן עדני".
"אני שומר מסורת, מניח תפילין כל יום וכשיש לי זמן אני פותח סידור ומתפלל מנחה וערבית. בארץ אני תמיד הולך עם המשפחה לבית כנסת בימי שישי, ובלי הכדורגל גם הייתי שומר שבת"
בתום שנתיים ו־45 הופעות מחשלות בהרכב הקבוצה מרמורק, חזר בבייב לרעננה, ששיחקה אז בליגה הלאומית והפך לאחד השחקנים המובילים בקבוצה. "תומר קשטן היה אז המאמן והוא נתן לי את הבמה, ובסיום העונה חזרנו לליגת העל. במקביל שירתתי בצבא בתור ספורטאי מצטיין. בשלב הראשון היה לי קשה מאוד שם אבל בהמשך הדברים השתפרו, ובכל יום הייתי מגיע לכמה שעות לעזור במה שיכולתי. אני שמח שעשיתי את זה, כי למרות שזה לא שירות קשה מדי, זה עדיין מאוד השפיע עליי והפך אותי לרציני ואחראי יותר. ברגע שאתה עובר טירונות ונמצא תחת חוקים ומשמעת, זה הופך אותך מנער שעושה שטויות לגבר, והראייה שלך על החיים משתנה".
בסוף אוקטובר 2013 ערך בבייב את ההופעה הראשונה בליגת העל. "מנחם קורצקי אימן את הקבוצה. בשלב הראשון פחות שיחקתי אצלו, אבל מהמחזור העשירי קיבלתי הזדמנות והוכחתי את עצמי".
מי שהפך לדמות מרכזית בקריירה של בבייב הוא המאמן חיים סילבס, שהחליף את קורצקי על הקווים ברעננה והפך אותו לראשונה לשחקן הרכב קבוע, עם 26 הופעות ושלושה שערי בכורה, בעונת 2014/5. עונה לאחר מכן הוא כבר הפך לקפטן הקבוצה והיה שותף לעונה הכי טובה של רעננה בליגת העל, שהסתיימה בהופעה מכובדת בפלייאוף העליון. "זו הייתה ללא ספק העונה היפה ביותר בקריירה שלי עד היום. אני אוהב את המועדון הזה, התחברתי שם לכולם. הוא תמיד יהיה בלב שלי וארצה בהצלחה שלו".
ההצלחה המקצועית לא הובילה להצעות ממועדונים בכירים יותר בישראל?
"לאורך השנים היו לסוכן שלי דיבורים עם לא מעט קבוצות, ביניהן גם הפועל תל־אביב, אבל תמיד היו גורמים שמנעו מזה לקרות, אבל זה משהו שכבר שכחתי ממנו מזמן והמשכתי הלאה".
במהלך העונה שעברה החליטה הנהלת רעננה באופן מפתיע "לנדות" את בבייב, לאסור עליו להתאמן עם הקבוצה ולחייב אותו להתאמן בנפרד משאר השחקנים. "אם אתה רוצה תשובה לשאלה למה זה קרה, אתה צריך לשאול את בעלי הקבוצה, אשר אלון, כי אני בעצמי לא יודע עד היום מה גרם לזה. הפסדנו להפועל באר־שבע, המאמן גיא לוי פוטר והוחלט לנדות אותי. לשמחתי, מנחם קורצקי שחזר למערכת, עם דחיפה מעוזרי המאמן, הוביל מהלך שהחזיר אותי לסגל ולמגרש. שיחקתי טוב ועזרתי להם להישאר בליגה. אבל כל מה שקרה גרם לי להבין שהדרך שלי במועדון עומדת להסתיים. אני לא בנאדם ששומר טינה, אין לי כלום נגד אף אחד ואני שמח שזה כבר מזמן מאחוריי".
בתור מי שגדל בבית מסורתי, איך הקשר שלך היום ליהדות?
"אני שומר מסורת, מניח תפילין כל יום וכשיש לי זמן אני פותח סידור ומתפלל מנחה וערבית. בארץ אני תמיד הולך עם המשפחה לבית כנסת בימי שישי, ובלי הכדורגל גם הייתי שומר שבת. יש כאן בית חב"ד אבל תמיד הייתה בעיה לאכול בשר בחו"ל, אז מכל ביקור שלי בארץ אני חוזר עם מזוודות מפוצצות בתבשילים מאמא שלי ומאשתי, והמקפיא שלי פה מסדר אותי מצוין".
על מה אתה חולם?
"שהמשפחה ואני נהיה בריאים, ולשחק כדורגל עד גיל הכי מאוחר שיכול להיות. הכול מלמעלה, בידי שמיים. אני נותן הכול על המגרש, ובורא עולם יקבע. אני כבר לא ילד שיגיד שהחלום שלו לשחק בריאל מדריד או ברצלונה, אבל יש בי רעב ותשוקה ללמוד ולחוות דברים חדשים".
יש רגעים שאתה מרגיש עצב שלא תשחק לעולם בנבחרת ישראל?
"זו שאלה קשה. יש משהו עצוב בעובדה שלא אשחק בנבחרת שחלמתי להיות בה מאז שהתחלתי לשחק. אבל מצד שני, אני לא בנאדם שיישב ויבכה על זה כל היום. אם הייתה לי אפשרות לבחור והייתי הולך על אזרבייג'ן, יכול להיות שבשלב מסוים הייתי מצטער על זה. הסיטואציה היא אחרת, ישראל לא הייתה אופציה ושוב, אני שלם עם הבחירה שלי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע, ואם המשפחה הייתה קרובה אליי אז הייתי בחמש, כי משפחה זה הכול בחיים. אני שמח, וטוב לי איפה שאני נמצא בחיים, בקבוצה ובקריירה".
