אחרי עומרי כספי – שכבר תשע שנים מביא לישראל כבוד גדול בליגת הכדורסל הטובה בעולם – וגל מקל – שהגיח גם הוא לניסיון קצר ב־NBA, מגיע הישראלי השלישי שעתיד לקבל מקום ברשימה המכובדת הזו. הכירו את איגור קולשוב, גארד ישראלי מוכשר בן 23, שמתנשא לגובה 1.96 ומשחק זו השנה השביעית בארצות־הברית. העונה, במדי מכללת פלורידה, אולי תספיק לו היכולת שהוא מציג להשגת המטרה הנכספת. "החודשיים־שלושה הקרובים מאוד קריטיים עבורי, והם יקבעו לאן הדברים ילכו", אומר קולשוב בריאיון שקיימנו השבוע, "הכול משתנה כאן ממשחק למשחק ומשבוע לשבוע, וקשה לדעת מה יקרה. אני עובד קשה בכל יום, לבד ויחד עם הקבוצה, ואם נצליח יחד להגיע רחוק, נצבור יותר עניין סביבנו וייפתחו בפנינו יותר אפשרויות. ככה זה עובד".
יש לך כבר סוכן או קשר עם מגלי כישרונות של הקבוצות?
"אני לא מתעסק בזה כרגע, אין לי סוכן ואני אפילו לא יודע אם מותר לי לחתום על חוזה עם אחד מהם. הרעיון הוא כרגע להתמקד בלהיות פה ולעבוד הכי קשה שאני יכול. חשוב לי מאוד להרגיש שניסיתי הכול, נתתי את המקסימום והלכתי עד הסוף. אם זה לא יקרה, כמובן שאתאכזב, אבל יהיו לי אופציות אחרות ואני תמיד יכול לחזור ולשחק באירופה".
אם יכולת לבחור, באיזו קבוצה ב־NBA היית משחק?
"החלום בגדול הוא סן־אנטוניו, זה משהו שאני חושב עליו שנים".
אתה בקשר עם עומרי כספי?
"עומרי ואני מכירים אבל אנחנו לא חברים קרובים או בקשר רציף. אני חושב שהוא עשה החלטה מדהימה ללכת לגולדן סטייט, החלטה שתפתח עבורו דלתות חדשות בעונה הבאה. זו קבוצה נהדרת עם הרבה תקשורת והייפ מסביבם. כל אחד יודע על כל צעד שנעשה שם, וזה יבטיח לו את החוזה הבא. כיף לראות אותו משחק ברמה הגבוהה הזאת".
היהודי הנודד
איגור קולשוב נולד בוולגוגרד, עיר מרכזית ברוסיה השוכנת על גדות נהר הוולגה ומשמשת כמרכז תעשייתי גדול. הוא בן יחיד למיכאל ורימה שעלו לישראל כשהיה בן שבע. "הדבר היחיד שזכור לי מאותם ימים הוא שהכול קרה נורא מהר; עלינו על המטוס ופתאום הגענו למדינה זרה והרגשתי מאוד מבולבל, כי זמן קצר לפני זה עוד הייתי בשיעור בבית ספר שלי ברוסיה", הוא נזכר, "בתקופה הראשונה שלנו בארץ היינו בקיבוץ נווה־אור, בעמק המעיינות, ואחרי שלוש שנים עברנו לראשון־לציון. לא ידעתי עברית ובהתחלה לא היו סביבנו רוסים, אבל לילד קטן הרבה יותר פשוט להתאקלם וללמוד את השפה. למזלי, לאורך השנים הכרתי אנשים טובים שעזרו לי, בנוסף לחברים ומאמנים מצוינים שהאמינו בי וסייעו לי להגיע לאן שאני היום. להורים שלי היה הרבה יותר קשה בהתחלה, וכבן יחיד האחריות עליי לעזור הייתה גדולה יותר, ועשיתי כל מה שאני יכול. הם אנשים מדהימים שנתנו לי הכול, והקשר בינינו נהדר".
לכדורסל הגיע איגור בכיתה ה', אז הצטרף לחוג כדורסל בעין־הקורא. "התחלתי בכלל עם כדורגל, אבל בכדורסל הייתי פשוט הכי טוב והתחברתי לזה. שיחקתי שלוש פעמים בשבוע בעין־הקורא, משם עברתי לקבוצת הקט־סל בראשון־לציון. לאט־לאט השתפרתי והתאהבתי במשחק יותר ויותר".
בשנת 2009, כשהוא בן 14, לאחר שסיים כיתה ח', החליט איגור על מעבר נוסף, במה שמתגלה כמוטיב חוזר בחייו הקצרים. "כשעליתי לכיתה ט', נפתחה האקדמיה לכדורסל בווינגייט, וזה נשמע לי רעיון טוב שיוכל לקדם אותי. ההורים שלי נתנו לי את ברכת הדרך והחלטתי ללכת על זה". איגור היה חלק מהמחזור הראשון של האקדמיה, ושהה בה כשנתיים. "היו לנו מאמנים טובים שרצו לעבוד ולהשקיע בנו, השתפרתי שם פיזית ומנטלית אבל אני בטוח שאפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר".
למה אתה מתכוון?
"אחת הבעיות הייתה העובדה שכל אלו שהתאמנתי איתם היו שנתון מעליי ובכיתה אחרת, מה שפגע בי מבחינה חברתית והפך אותי לקצת מבודד. זו הייתה השנה הראשונה של האקדמיה וברור שלא הכול יהיה מושלם מיד בהתחלה, ועדיין, אני ממש לא מתלונן על התקופה הזו והוצאתי ממנה את הכי טוב שיכולתי. העובדה שהייתי בעיקר לבד, גרמה לי לעבוד קשה יותר ולהיות בפוקוס על הכדורסל".
בתום שנתיים באקדמיה, שנסגרה לבסוף בגלל חוסר הצלחה, המשיך קולשוב בנדודיו, הפעם לתיכון סגמונט בדרום פלורידה, שנחשב לאחד המובילים בארצות־הברית. "החלטתי לנסוע לארצות־הברית כי רציתי ללכת למקום שיש בו את הכדורסל הכי טוב בעולם במטרה להגיע למכללות, וכשראיתי שיש לי את ההזדמנות, לקחתי אותה בשתי ידיים. היה לי מאוד קשה להיפרד מהורים שלי ולעזוב אותם בארץ, אבל הם אף פעם לא עמדו מול החלומות שלי, זה מה שהרגשתי שאני צריך לעשות והם נתנו לי ללכת".
איך הייתה ההתאקלמות שלך בארצות־הברית?
"כבר מגיל צעיר התרגלתי לעבור בין מקומות, אבל עדיין הייתי ילד בן 16, שניסה למצוא את עצמו ועברתי תקופות לא קלות, שאני מעדיף לא להרחיב בנוגע אליהן. בסופו של תהליך זה עזר לי לצמוח ולהתבגר. למדתי הרבה, וההורים תמיד היו שם בשביל לדבר ולייעץ. יכול להיות שאם הייתי חוזר על זה היום, הייתי משנה כמה החלטות בדרך, אבל בהחלט הייתי הולך על זה שוב".
עד כמה הצד המקצועי בארצות־הברית שונה מישראל?
"ההבדלים עצומים. העונה מחולקת לשלושה חלקים – טרום עונה, עונה סדירה ואחרי העונה. בשלב הראשון לדוגמה, אתה עובד קשה מאוד כדי להיכנס לכושר גבוה עם אימוני כוח ואתלטיקה אינטנסיביים, שאחריהם אימון כדורסל שיכול להימשך גם שעתיים וחצי. השלב הזה נמשך שלושה חודשים רצופים, מה שעוזר לך לעלות במשקל ובמסת שריר ולהשתפר".
קולשוב הציג יכולת גבוהה בשנתיים שלו בסגמונט, ובין השאר העפיל עם הקבוצה לגמר התיכונים, שם הפסידה הקבוצה שלו לטמפה ביי. עם סיום לימודיו, בחר במכללת אריזונה שהציעה לו מלגת כדורסל. "בתקופת התיכון היה לנו טורניר במיאמי, ושם הכרתי את סקוט פארה, אז עוזר מאמן במכללת אריזונה. נוצר בינינו חיבור טוב ובשלב מסוים הוא הציע לי לבוא למכללה, והסכמתי. זו הייתה החלטה טובה, עד שהוא החליט לעזוב. לא היה לי חיבור דומה עם הצוות המקצועי שנשאר שם, מה שהוביל לשנה של רכבת הרים עבורי. עברתי עונה שלמה עם תקופות על המגרש לצד אחרות שבהן יובשתי על הספסל, ובסיום העונה החלטתי שאני צריך ללכת למקום אחר, שבו אוכל למצות את הפוטנציאל שלי טוב יותר".
קולשוב סיים את עונת הבכורה במכללות עם 3.7 נקודות ו־2.8 ריבאונדים, ב־14 דקות ממוצע לערב. הוא בחר לעבור למכללת רייס ביוסטון טקסס, בידיעה שעליו יהיה לעבור שנת צינון בלי כדורסל, בהתאם לחוקי המכללות הנוקשים. "פארה קיבל באותו הזמן את המינוי לעוזר מאמן ברייס, והציע לי לבוא. עברתי באותם ימים ניתוח בברך, שהשבית אותי לתקופה, אבל זה לא הפריע להם. השנה בחוץ הייתה אחת הקשות שהיו לי אי פעם; עברתי ניתוח שני בברך, וכשהחלמתי התאמנתי ועברתי הכול עם הקבוצה, חוץ מלשחק במשחקים עצמם. זו תחושה מתסכלת במיוחד. אבל גם הפעם, גדלתי כאדם, וזה גרם לי להיות מוכן יותר להתמודדויות שאני עובר היום".
בסופו של דבר חזר קולשוב למגרשים אחרי שנה וחצי, והפך לשחקן מוביל עם 16.7 נקודות בממוצע, 7 ריבאונדים ו־1.3 אסיסטים, ב־34 דקות משחק. "מבחינה קבוצתית זו הייתה עונה לא טובה, עם 20 הפסדים, מול 12 ניצחונות בלבד. בעונה לאחר מכן הדברים התחברו לנו, ניצחנו 23 משחקים, שיחקתי הרבה, וסוף־סוף, אחרי תקופה ארוכה, הרגשתי טוב עם הגוף שלי".
קולשוב סיים את עונתו השלישית במכללות, עם 18.8 נקודות בממוצע, 8.8 ריבאונדים ו־2.1 אסיסטים, ב־35 דקות משחק בממוצע, כולל נתון מרשים של 47 אחוזי הצלחה מזריקות לשלוש. הוא נבחרת לחמישיית העונה ב"קונפרנס USA" ובמקביל, סיים גם תואר ראשון במנהל עסקים.
בקיץ האחרון עמד בפני הדילמה, האם לצאת לבחירה בדראפט עם סיכוי קלוש להיבחר, להישאר עונה נוספת במכללות, או להפוך רשמית למקצוען, אחרי שקיבל פניות ממכבי תל־אביב והפועל ירושלים. "קיבלתי פניות מכמה קבוצות בפגרה, אבל האמת שלא נכנסתי לזה בכלל. ברגע שהחלטתי שאני נשאר כאן עוד עונה, ירד ממני כל הלחץ בשנייה וזה היה סוף הסיפור. רציתי למצות את כל האפשרויות שיש לי בארצות־הברית עד הסוף, מבחינת המכללה והסיכוי להגיע ל־NBA".
Three–Gor
את העונה האחרונה במכללות החליט קולשוב להעביר במקום אחר, בשאיפה למצוא מכללה גדולה יותר, שתיתן לו את החשיפה שהוא מבקש. הוא צרף את שמו לרשימת השחקנים המחפשים מכללה חדשה. מאחר שכבר סיים תואר וישב שנה בחוץ, חוק הצינון לא חל עליו הפעם. תוך זמן קצר הוא זכה לפנייה ממייק וייט, מאמן מכללת פלורידה. "כשדיברנו בפעם הראשונה, הבנתי שהוא לא ראה אותי משחק, אלא רק התרשם מהמספרים שהשגתי, וביקשתי ממנו לעבור על קטעי הווידאו שלי. היה חשוב לי שיֵדעו שם איזה שחקן אני, ושאני מתאים להם מבחינה מקצועית. אחרי הצפייה הוא צלצל אליי והציע לי שוב את המלגה. ברגע שזה קרה, ידעתי שזו הזדמנות יחידה בחיים עבורי להיות במכללה כזאת, והחלטתי ללכת על זה".
הפתיחה של איגור בפלורידה (שהוציאה עד היום עשרות שחקנים ל־ NBA, ביניהם מייק מילר, אל הארפורד ויודוניס האסלם), הייתה חלומית, עם 34 נקודות, כולל שש שלשות מתשעה ניסיונות, בנוסף לחמישה ריבאונדים וחמישה אסיסטים, ב־26 דקות בלבד, "זה היה משחק השיא שלי בקבוצה עד עכשיו, ובעיקר התלהבתי לשחק מול קהל ביתי כל כך גדול של 9,000 אוהדים, חוויה שעד אז עוד לא זכיתי לה בכדורסל המכללות".
התצוגה של קולשוב, העניקה לו את הכינוי, Gor־Three – משחק מילים שמשלב את המילה שלשה עם שמו הפרטי, איגור. מאז הוא עולה קבוע בחמישייה, משחק 30 דקות בממוצע, ומספק 15.5 נקודות לערב, 6.8 ריבאונדים ו־1.7 אסיסטים. הוא מציג ערבי קליעה מצוינים שמרקיעים לפעמים גם ל־80 אחוזי הצלחה בזריקות משלוש, כמו בהצגה שלו בשבוע שעבר, בניצחון מול מיסיסיפי. פלורידה עצמה נמצאת במאזן של 12 ניצחונות מול חמישה הפסדים.
"ההרגשה עד עכשיו, שכבר הייתה לנו עונה מאוד ארוכה, למרות ששיחקנו רק 17 משחקים. הסיבה היא שהיו לנו הרבה עליות וירידות ברמה. התחלנו מצוין את העונה וקצת איבדנו את הביטחון אחרי כמה הפסדים, שאני מקווה שלא יפריעו לנו, כשיקבעו מי הקבוצות שיעלו לטורניר הגדול במרץ. חזרנו לעצמנו בשבועיים האחרונים ואנחנו עם הפנים קדימה".
אתה מרוצה מהבחירה שלך עד עכשיו?
"ציפיתי שתהיה כאן קבוצה טובה ועד עכשיו זה מה שקורה. אנחנו עדיין בתהליך למידה והמטרה היא להגיע לשיא בפברואר. אני נהנה מהחיים בפלורידה, ושמח שאני ממשיך להכיר אנשים ומקומות חדשים".
לאן אתה מאמין שתצליחו להגיע העונה?
"במשחקים הראשונים נראינו נהדר, הכול זרם ובאמת התחושה הייתה שאנחנו יכולים להגיע אפילו עד לפיינל פור בטורניר המכללות. אחרי שנחלשנו התחושה קצת השתנתה, אבל אני מאמין בקבוצה הזו ושנצליח להגיע לשיא ברגעי ההכרעה".
אתה גארד, אבל בפלורידה משחק גם בתפקידים אחרים, מה אתה מעדיף?
"אני מניח שבשלב הבא בקריירה שלי אשחק בתפקיד הגארד, אבל כרגע אני משחק בעיקר בעמדה שלוש, הסמול פורוורד, ולצערי בגלל שאנחנו מאוד דקים בעמדת הפורוורד בגלל פציעות, לפעמים גם בעמדה ארבע. בכל מקרה, אני אעשה כל מה שמבקשים ממני ושטוב לקבוצה, בכדי שנצליח כמה שיותר".
איך הקשר שלך עם האוהדים?
"בניגוד לרייס, שהיא מכללה ממש קטנה ולא אכפת להם מספורט, בפלורידה כולם עוקבים אחרי קבוצות הספורט, יש הרבה אוהדים ומכירים אותי כשאני מסתובב בקמפוס. יש לנו אוהדים מדהימים, שאין בהרבה מקומות במכללות ואני מאוד מעריך את זה".
בתור ישראלי, התמודדת לאורך השנים עם קשיים מצד קהל או תקשורת?
"התקשורת פה לא מציקה יותר מדי ובדרך כלל שואלים אותנו שאלות לעניין. אף פעם לא נתקלתי בשאלה בעייתית בנוגע לישראל או בתגובה עוינת מהקהל בשל העובדה שאני יהודי או ישראלי. האמת שבשנים שאני בארצות־הברית, פרט לכמה יהודים שאני מכיר, לא היה לי קשר מיוחד עם הקהילה".
מה דעתך על הביקורת שנשמעת בנוגע למכללות, על הרמה הנמוכה והעובדה שהליגה לא מכינה את השחקנים טוב מספיק למקצוענים?
"הבעיה העיקרית היא ששחקנים מוכשרים באים למכללה רק לשנה, וממהרים לעזוב ל־NBA ולכסף הגדול, מה שמוריד את הרמה. אפשר להבין אותם, אבל בשורה התחתונה אתה יכול לראות שמות גדולים, כמו דמאקוס קאזינס, ג'ון וול ואנדרו ויגינס, שאמנם הפכו לכוכבים בליגה, אבל לא למנהיגים שלוקחים את הקבוצות שלהם לפלייאוף ולמאבקי האליפות. או את אנתוני דיוויס, שאמרו שישלוט בליגה ואחרי חמש שנים, עדיין לא ניצח משחק פלייאוף. יכול מאוד להיות שעוד עונה או שתיים של התפתחות במכללות היו עוזרות להם".
מה אתה מנסה לשפר מקצועית?
"המטרה היא קודם כול להפוך לשחקן הגנה טוב יותר, בנוסף לשיפור בכל אספקט שהוא, מבחינה מנטלית ופיזית. אני מאמין שעוד שנה של ניסיון במכללה ברמה כזו, עם שחקנים כאלה וקבוצות טובות יותר מאלו שפגשתי עד עכשיו פה, יעזרו לי להתקדם. אני מרגיש שאני מוציא מהחוויה את המקסימום".
לא מפריע לך לפעמים שאתה כבר בן 23 ועדיין לא מקצוען שמרוויח כסף?
"לפעמים אני חושב על זה, אבל בגדול לא. אם הייתי רודף אחרי כסף, הייתי עוזב כבר בסוף השנה הראשונה שלי במכללה ומתחיל להרוויח. מבחינתי זו השקעה לטווח ארוך. אני ממש שמח מהמקום שאני נמצא, מרוצה מאוד מהבחירה שלי ומוציא את המקסימום מהחוויה".
ממה אתה מתקיים כל השנים האלה?
"אני חי ברמת חיים סבירה. המלגה שקיבלתי משלמת את הלימודים, המגורים והאוכל, ההורים שלי עוזרים לפעמים וסך הכול אני מסתדר".
לשחק במכללות זו חוויה שתמליץ לכל אחד?
"זו ממש לא לא חוויה לכל אחד ולא כמו שרואים בסרטים ומה שאנשים חושבים. יש הרבה קשיים שלא מודעים להם ודברים שצריכים להתמודד איתם, כמו תקופות שלא נותנים לך לשחק ופתאום לוקחים לך את המשחק שאתה כל כך אוהב. צריך רמת בגרות מסוימת כדי להתמודד עם מצב כזה בהצלחה כשאתה רחוק מהמשפחה והחברים".
למה אתה מתגעגע?
"לפעמים יש געגועים לישראל, לחברים, לאוכל, אבל הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בישראל זה לאמא ואבא".
מגיל 14, אז שיחק בנבחרת הקדטים ושרד איתה באליפות אירופה דרג א' במונטנגרו, לוקח איגור חלק גם בנבחרות ישראל השונות. בשנת 2012, הוביל את הנבחרת עד גיל 18, שסיימה שביעית באליפות אירופה דרג ב', עם 19.8 נקודות ו־7.9 ריבאונדים. ב־2014 סיים עם נבחרת העתודה במקום השביעי באליפות אירופה, ובקיץ החולף, לאחר ששותף במשחקי אימון במדי הנבחרת הבוגרת, היה בין האחרונים שנופו מהסגל לקראת אליפות אירופה, שהתקיימה בארץ.
את הקיץ הוא בילה בטאיוואן יחד עם הנבחרת האולימפית שאיתה סיים במקום השישי באוניברסיאדה. "היה מאכזב במיוחד עבורי לא להיות חלק מהנבחרת הבוגרת באליפות, אבל אני בטוח שאהיה חלק ממנה בעתיד. החוויה בנבחרות שונה לחלוטין עבורי וזה תמיד כבוד גדול לייצג את ישראל. אני גם שמח לפגוש את החברים שלי, שאני לא רואה לאורך תקופות ארוכות".
נראה שמבחינה מקצועית לא קל לך להתאים את עצמך בכל קיץ מחדש.
"זה נכון, לוקח לי זמן להתאים את עצמי לסגנון המשחקים ולשחקנים האחרים, אבל אין מה לעשות, אנחנו משחקים במדינות שונות בסגנונות שונים, ולכל דבר יש את התהליך שלו. אני לא נותן לזה לתסכל אותי".
מה דעתך על הכדורסל הישראלי?
"בזמן שיש לי אני משתדל לעקוב אחרי החברים שלי בקבוצות השונות, אבל אני לא מספיק בקיא במה שקורה, כדי לתת דעה מנומקת בעניין".
מה קורה איתך בנוגע לצבא?
"כרגע אני במעמד של ספורטאי עילוי, שנותן לי דחיית שירות ארוכה. בסיום העונה נראה לאן אני ממשיך, ואז נראה מה יהיה עם זה".
איפה נראה אותך בשנה הבאה?
"באמת שקשה לי לדעת. כרגע כולי מרוכז בפלורידה, ובסוף השנה אתחיל להתעסק בזה. בכל מקרה, זה יהיה סרט שונה ופרק חדש בחיים".
על מה אתה חולם?
"למצות את עצמי מבחינת הכול, לא רק בכדורסל, גם אם זה יהיה בעסקים או בעבודה. אני מאוד רוצה לעזור כלכלית למשפחה הגדולה שלי ברוסיה ובישראל".
יש לך זמן לעיסוקים אחרים פרט לכדורסל?
"אני אדם פשוט שאוהב לקרוא ספרים, לשחק במשחקי וידאו ולפעמים לוקח שיעורי קיקבוקיסנג, לא משהו יוצא דופן".
בתור ילד רוסי לא הכריחו אותך ללמוד לנגן בפסנתר?
"היה לנו פסנתר בבית ברוסיה, אבל אף אחד לא הכריח אותי. יש לנו בעיה משפחתית בכל מה שנוגע למוזיקליות. אין קשר ביני לבין זה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני לוקח הכול בפרופורציה, ויודע שאני נמצא במקום שרבים אחרים היו רוצים להיות. אני עושה את מה שאני אוהב, משחק כדורסל עם מלגה, הוצאתי תואר, ואני חי במדינה שנתנה לי הזדמנות נהדרת. יש לי משפחה בריאה בלי עין הרע, ואין לי יותר מדי תלונות. אני בארבע".
