"אין בכל המקדש ברזל או פלדה", ציין נריפנדרה מיסרה, אדריכל המקדש הגדול והחשוב ביותר בהודו המודרנית, שנחנך בשבוע שעבר. רגע לפני שהעיתונאים הצמאים ביקשו לקבל איזה דבר תורה בגנות הברזל, מיסרה החזיר אותם לקרקע המציאות: "ברזל מחזיק פחות ממאה שנה, ויתרנו עליו". ואז הוא הוסיף משפט שיהדהד ימים רבים: "בנינו מקדש שיכול לעמוד אלף שנה".
ביום שני השבוע הונח צלמו של האל־מלך ראמה בקודש הקודשים (בסנסקריט המונח הוא חדר־הָרֶחֶם) של המקדש החדש בעיר הצפונית אַיוֹדְיָה. הפסל נחצב מאבן השליגרם השחורה בנפאל, המזוהה עם ראם. את טקס הטהרה לפני האירוע ערך ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, בקצה הדרומי של הודו. בטקס עצמו הופחה רוח החיים בפסל של ראמה – לאלא, ראס הילד, ומאותו רגע נחנך המקדש שיהפוך לאתר הפופולרי ביותר בהודו. הן תומכי המקדש והן מתנגדיו צופים שאיודיה, יחד עם עיר הקודש הסמוכה ורנאסי, תהפוכנה למקבילה ההינדואית של מכה ומדינה באסלאם. הודו המודרנית בנתה את המקדש שאמור לסמל את אחדותה הרוחנית – צפון ודרום, ישן וחדש.
ראמה הוא התגלמות של האל ההודי וישנו, שעבור מאות מיליוני הודים הוא האל הראשי בפנתיאון האלים ההינדואי. ראמה הוא גם דמות היסטורית עבור המאמינים ההודים, מלך ששלט בצפון הודו, במלכות שהייתה התגלמות הצדק עלי אדמות. קורותיו של ראמה או ראם (שני השמות שגורים) הונצחו באפוס ההודי ראמאיאנה (מסעו של ראמה), הנחשב בהודו כגוף השירה העתיק ביותר בעולם. לא קשה למצוא הודים משכילים שיטענו שהוא בן אלפי שנים ואף יותר.
במסורת ההודית, ראמה שייך לעידן הכסף באנושות, שנמשך יותר ממיליון שנה. עולם המחקר חצוי בנושא, אבל במשיכת מכחול עבה ניתן לומר שמבחינת האקדמיה האפוס הוא בן 2,500 שנה. לגבי קדמות האפוס וקיומו ההיסטורי של המלך ראמה, המדענים והמאמינים ימשיכו להתכתש, אבל על תפוצתו אין מחלוקת; גרסאות שונות של הראמאיאנה הגיעו לכל רחבי מזרח אסיה ומצויים באינדונזית, קמבודית, בורמזית, לאית, פיליפינית, מאלדיבית, תָּאִית, טיבטית, נפאלית ווייטנאמית. האפוס עוסק בחילוצה של סִיטָה – אשתו של ראמה – מידי השד רָאוָונָה שחטף אותה לסרילנקה. ראמה הוא התגלמות הצדק, הסולידריות והמלכות המושלמת.
פצע היסטורי
שום פתיחה של מקדש הודי לא הייתה זוכה לכותרות ראשיות בכל העיתונות הבינלאומית לולא היה זה פרק נוסף במאבק בין מוסלמים והינדואים, בין דתיים וחילוניים ובין שמאל ליברלי וימין מסורתי על צביונה של הודו. רוב ההודים רואים בראמה את התגלמות הדהארמה, הצדק עלי אדמות, עטרתה של הודו האמיתית, שתוּשב רק עם כינון המקדש. היו כאלה שהפליגו וטענו שיום חנוכת המקדש הוא יום העצמאות של הודו; ב־1947 היא השתחררה פיזית מכבלי האימפריה הבריטית, ואילו ב־22 בינואר 2024 היא זכתה לעצמאות רוחנית.
בהינדואיזם, בניגוד ליהדות ולאסלאם, האלים הם מוחשיים, וחייבים להיות להם מקדש ודמות. הצֶלם אינו עבירה אלא זכות. בכל צפון הודו נדיר לראות מקדש הינדואי עתיק ושלם. המקדשים האליליים נותצו על ידי השלטון המוסלמי. המבנים המוסלמיים המדהימים, ובראשם הטאג'־מאהל, היו עבור הימין ההודי ביטוי לכניעתה של הציוויליזציה ההינדואית בפני המוסלמים. זהו פצע שההינדואים נושאים איתם, כאשר הם רואים כיצד מורשתם הפיזית נמחקה מרוב חלקי הודו על ידי כיבוש מוסלמי שניסה לגדוע כל סממן של תרבות הודו העתיקה.
כאשר קיצונים הינדואים החריבו את מסגד באבור, בטענה שהוא יושב על חורבות מקדש ראמה שאותו הרסו המוסלמים במאה ה־16, חתן פרס נובל ו"ס נאיפול היה הקול הצלול ביותר שראה מתחת לשכבה הגלויה של הפוגרומים ההינדואים, את הפצע המדמם של התרבות ההודית המבקש נקם אחרי מאות שנות חולשה וכניעה. דבריו של נאיפול המנוח נאמרו בתקופה של מהומות בין מוסלמים להינדואים בעקבות החרבת המסגד, שהביאו ליותר מאלפיים הרוגים. היום נדיר לשמוע קול מוסלמי צלול שמביע התנגדות להקמת המקדש על חורבות המסגד. השסע המוסלמי־הינדואי סביב המקדש, שנמשך מאז אמצע המאה ה־19, פינה את מקומו לשיח של גאולה. יש כמובן גם קולות אחרים. פראטיק סינהא, מהנדס תוכנה שהקים ערוץ תקשורת הודי בשם Alt News הנאבק בפייק ניוז, דיבר ביום האירוע על כך שאף עולה־רגל במקדש לא יוכל להימנע מהמחשבה שהוא הוקם בעקבות אירוע אלים של ניתוץ מסגד ואלפי הרוגים.
קרנבל האלים ההודים עשוי להיות מביך קמעה לחברה ההודית המסורתית, מיניותם הבוטה של העיטורים במקדשי הודו השונים עלולים להביך אפילו את הצופה המערבי. ראמה הוא אותו מלך ואל שמרן שהודו זקוקה לו. ההודים מתארים את ראמה דרך שילוש האחדות שבו – חץ אחד (איש מלחמה), מילה אחת (מלך סמכותי וממוקד) ואישה אחת (סיטה, שהוא נשאר נאמן לה גם ברגעי זוגיות מורכבים).
העין השלישית
בשבוע שלפני חנוכת המקדש שהתה בישראל משלחת של עיתונאים ומשפיענים הודים שאורגנה על ידי עמותת "שראקה". עבורם מקדש ראמה הוא אבן דרך בולטת במעבר של הודו מחברה שמקדשת את החילוניות לחברה מסורתית גאה.
את שפאלי וַאידיה הכרתי רק מהסיפורים. הקמפיין שלה, "אֵין בינדי אין ביזנס", נלמד היום בפקולטות למנהל עסקים. גם היא מופתעת עד היום מהצלחתו. שפאלי שמה לב שרוב ההודיות שהיא פוגשת בחנויות השונות הן כמוה. כלומר, הינדואיות מסורתיות. מצד שני, הפרסומות במרחב הציבורי פונות אל נשים אחרות, שהשילו מאליהן כל זהות הודית, ובראש וראשונה אין להן בינדי, אותה נקודה בעין השלישית, במצח.
היא החלה קמפיין בשם NoBindiNoBusiness@, ובו נלחמה נגד החברות שמסתירות את אופייה האמיתי של הודו. הקמפיין צבר תאוצה, ועוד ועוד חברות שינו את הנראות של הקמפיינים שלהם. גם רשת חנויות הטקסטיל, פאב־אינדיה, שהפכה לביקור חובה של התיירים והתיירות הישראלים, ואפילו קוקה־קולה, חיפשו את "הנקודה במצח" בקמפיינים שלהם. ואידיה קיבלה אלפי תודות, בעיקר מנשים שהרגישו כמוה ורצו שהפרסומאים יראו אותן כמו שהן.
דמיינתי את שפאלי, אימת התאגידים ההודיים, כאישה החלטית וקשוחה, אבל בשיחתנו, שהשתרעה בין רחביה לבית הקפה הירושלמי "תמול שלשום", התגלתה אישה עדינה ומלאת מורכבות, המלמדת זכות גם על אלה שלא מסכימים איתה. לרוב היא בורחת מכל סרך מחלוקת, מציבה סימני שאלה יותר מסימני קריאה. גם אם הקמפיין שלה נתפס כפוליטי, בעיניה היה זה קודם כול מסע אישי של מי שנולדה בפריפריה של גואה, וגילתה את הלאומיות ההינדואית שלה בצעדים קטנים.
סביבת הילדות שלה הייתה רוויה מקדשים קטנים לאלים שונים, והיא לא ראתה את ההינדואיזם כמשהו שמעבר להוויה אישית ורוחנית. המבול ששטף את הודו, עם התנועה ההמונית שדרשה את הרס מסגד באבור וכינון מקדש ראמה, הציף גם את הכפר שלה. גואה היא מקרה ייחודי, בזמן ששאר הודו נשלטה על ידי הבריטים, גואה נמצאה תחת שלטון פורטוגזי קתולי, שממנו השתחררה רק עשור אחרי עצמאות הודו. האינקוויזיציה הפורטוגלית, שהוקמה בגואה ב־1560 וחיסלה את הקהילה היהודית, ניסתה לזנב גם בהינדואיזם. שפאלי גאה באבות אבותיה שהעזו להקים מקדש הינדואי לראמה תחת שלטון עוין. אנחנו מחליפים זיכרונות מהמאבק למען מקדש ראמה בראשית שנות התשעים: אני הייתי אז תרמילאי אחרי צבא שראה את גדודי המאמינים נוסעים ברכבות מזרחה כדי לנתץ את המסגד השנוא; היא דרום־הודית, שהתנועה למען ראמה עיצבה את זהותה הלאומית.
עזריאל קרליבך כתב בספרו על הודו: "היה מי שניסה לספור את האלים… הוא הגיע לשלושים רבבות, והרפה". הוא תיאר את "יאור הראשים" ההודי, המכיל עושר אך גם פיצול תרבותי עצום. כיצד קרה שהודו, מרובת הקאסטות והאלים, זו שההיסטוריון ג'יימס מיל תיאר לפני מאתיים שנה כחסרת לאומיות, ממקדת את כל אונה הפוליטי – הימני לפחות – בסוגיה אחת של בניית מקדש לאל אחד?
שפאלי מחזירה אותי אל שיוואג'י מאהאראג', המלך ההינדואי האחרון, שנחשב גם בימין ההודי כנביא הלאומיות ההודית. שיוואג'י, שלחם בשלטון המוסלמי וחצב לו ממלכה קטנה, סימן כמה מקדשים שהודו חייבת להשיב למקורם, גם אם על חורבותיהם כבר נבנו מסגדים. אחד מהם, באיודיה, נחנך בשבוע שעבר. מסגד נוסף הוא בעיר מאטורה, מעט מערבה, על חורבות מקדש לאל קרישנה. גם בעיר קאשי – המונח המועדף לעיר ורנאסי – ישנו מסגד שנבנה על ידי האדוק והאכזר ביותר שבמלכים המוגולים־מוסלמים. מקדש שיווה הוחרב, ורוב ההודים לא יסכימו לחוסר הצדק הזה.
כאשר כל שלושת המסגדים האלה יחזרו להיות מקדשים, אומרת שפאלי, אני חושבת שאי הצדק יימחה והרוב ההודי יחיה בשלום עם עוולות היסטוריות אחרות של הכיבוש הארוך שעברנו. היא מסכימה בעצם לטענה השמאלית שאיודיה היא רק נקודת פתיחה בהמרת מסגדים למקדשים, אם כי היא כופרת בטענה שהדבר יהפוך את הודו למקום שסוע ואלים. מבחינתה, כל ריפוי של עוול היסטורי הוא צעד של שלום.
הערצה לציונות
יאנה מיר היא עיתונאית קשמירית המגדירה עצמה מוסלמית־קוראנית. השלב ההלכתי של האסלאם זר לה. בביקור הבא בישראל היא מקווה לפגוש יהודים קראים ולמצוא מקומות מפגש אמוניים. אנחנו נפגשים בחיפה, והיא מיד דוקרת את הנקודה. עבורנו המוסלמים, היא אומרת, ההינדואיזם היה עבודת אלילים. אז אם בירושלים המוסלמים השאירו לכם לפחות קיר, הכותל המערבי, המוסלמים בהודו לא יכלו מבחינה דתית לאפשר להינדואים אפילו את זה. מקדש ראמה היה צריך להתרחק מרחבת המסגד כדי לשרוד.
מיר רואה עצמה כעיתונאית עצמאית. היא שמחה שהודו סיפחה את קשמיר באופן סופי לפני ארבע שנים, ולא יכולה לדמיין את עצמה חיה בשום מדינה מוסלמית. הודו היא הינדואית כמו שישראל היא יהודית, היא אומרת. שתי המדינות הן חילוניות וליברליות וטובות יותר מכל אלטרנטיבה של שלטון שריעה מוסלמי בקשמיר. היא משלמת מחירים אישיים מול החברה הקשמירית, אבל גם מול תזוזת הודו ימינה היא לא מרגישה בנוח. הלינץ' שהינדואים קיצונים עושים במוסלמים מובילי בקר בשם הפרה הקדושה מפחיד אותה. בחג הדיוואלי האחרון היא התבטאה נגד הזיקוקים הביתיים שמזהמים את האוויר בערי הודו. התגובה ברשתות לא איחרה לבוא. "קראו לי ג'יהאדיסטית ושלחו אותי לעזה. כבר לא הייתי 'המוסלמית הטובה'".
"אוף אינדיה" הוא במידה מסוימת חלון הראווה של התקשורת הפופולרית הימנית בהודו. נופור שארמה היא עורכת העיתון, והשיח שלה לגבי איודיה וירושלים בלתי מתנצל. "ממילא העיתונות הליברלית קוראת לנו פשיסטים כי החזרנו לעצמנו את המקדש באיודיה, אבל גם לכם בהר הבית, בלי שפגעתם באף מסגד, הם קוראים פשיסטים ומנדים אתכם". עבור נופור, סיפור העצמאות ההודי מגלם גוונים רבים של כניעה, וגם ממהטמה גנדי היא לא חוסכת את שבט הביקורת שלה. בעיניה הוא היה שותף לרצח המוני הינדואים טרם הירצחו, ולא הוא הנציג של ההינדואיזם ההיסטורי. היא עדיין רואה בקרב רוב ההודים רפיון ומחסור בעיזוז פוליטי שישים את הודו במקום הנכון שלה, משמע מדינת הלאום ההינדואי.
הציונות היא מושא הערצה עבורה, כמו עבור רוב ההודים. אין בה קשב לטרור או לתקינות פוליטית. בעיניה גם ילד פלסטיני בעזה שהיה שותף לטבח שמחת־תורה הוא טרוריסט. הודו וישראל הם איים של שפיות בתוך עולם פרוגרסיבי, צבוע ועוין, ואין להן אלא לעמוד בזקיפות על שלהן עד שהרוחות הרעות יפסיקו להשיט את מפרשי הציוויליזציה המערבית. כמו שפאלי, גם היא שייכת ליחידי הסגולה שהוזמנו על ידי ממשלת הודו לטקס באיודיה, וניכר שהיא סופרת את הדקות.
חוזרים אל המקורות
מקדש ראמה מסמל שלוש מהפכות הודיות בו־זמנית. נרנדרה מודי הוא מהטמה גנדי החדש, הגילום של הנפש ההודית. עשרת הימים שבהם סבב בין מקדשי ראמה השונים בהודו, ישן על הרצפה וניזון ממיץ קוקוס בלבד, הם חזרה למנהיגות הכריזמטית טרם העצמאות, כאשר פני האומה והמנהיג הפכו לאחד. יש אף שיגידו, בביקורת או בסגידה, שמודי הוא ההתגלמות המודרנית של ראם.
הודו קמה כמדינה חילונית, זה היה הדבק שלה. הדת נתפסה כגורם מפצל ומחליש שטוב לו להישאר כפרקטיקה פרטית. הדת היא שפיצלה את ההינדואיזם לאינסוף קאסטות ותת־קאסטות, ומנעה מאבק אמיתי כנגד משעבדיה הרבים של תת־היבשת. היום המסורת הדתית היא שמאחדת את רוב ההודים. רבים כמובן נותרים בחוץ, בעיקר מוסלמים ונוצרים, אבל איש לא חשב שהרוב ההינדואי יכול בכלל להתאחד סביב המסורת שלו.
הימין הפוליטי ההודי התחיל את המסע שלו לפני 99 שנה, ובראשיתו השתתפו בו רק קומץ הודים מהקאסטות הבכירות. העם ההודי היה אדיש לתפיסה שההינדואיזם מייצג אומה ולא דת. כינון מקדש ראמה וההתגייסות ההמונית למאבק למענו סוגרים את המעגל, והיום התפיסה הלאומית הינדואית היא השלטת בהודו. כל שאר הכוחות הפוליטיים והתרבותיים נמצאים במגננה.
הודו חזרה לפשט. מהטמה גנדי, כמו גם הרי־קרישנה ותופעות פוסט־הינדואיות אחרות, דרשו כל טקסט הודי כך שהוא ייצג שלום, אי־אלימות, ויתור על מה ששלך כדי למנוע ריב. כך הפכה הבהגווד גיטה, בידיים גנדיאניות מיומנות, מטקסט לוחמני לבשורה האולטימטיבית לשלום. כעת הודו חוזרת אל הראמאיאנה ואל שאר הטקסטים הקנוניים שלה וקוראת אותם בצורה יחפה יותר. עת מלחמה ועת שלום, וראוי להילחם על הצדק ולמחוק עלבון של אלף שנה.
לב ארן
