נדמה כי השיח בחברה הישראלית, בעיקר באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות – נוכח חקיקה שנועדה לתקן ולדייק את תפקודה וסמכויותיה של הרשות השופטת במארג היחסים של הרשויות במדינה דמוקרטית, ואילו מתנגדיה מדביקים לה שלל כינויים ובהם "מהפכה משטרית", ורואים בה תוכנית שתאיין את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל ותכשיר מעבר למשטר עריצות – איבד בלמים בסיסיים. איבוד הבלמים מתאפיין בפרסונליזציה של השיח, בהדבקת כינויים ותוויות, ובייחוס עמדות, כוונות ומניעים לצד השני.
נוסף על כך, השיח הציבורי והתקשורתי בישראל התרחק שנות אור ממחויבות לערכי היסוד שאמורים לאפיין שיח בחברה דמוקרטית, חופשית ופלורליסטית, ולמען האמת הם מגדירים את האנושיות. כוונתי ליושרה, בדגש על יושרה אינטלקטואלית, הוגנות והגינות; מה שנקרא ביידיש "מענטש", שמשמעו המילולי הוא "אדם", וכוונתו היא "כינוי לאדם ישר, ערכי והגון, המתחשב באחרים" (מילון ספיר).
הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בחוסר איזון מוחלט בעמדות מגישים ופרשנים בתוכניות האקטואליה בתקשורת המשודרת; בקידום טענות המוצגות כאמת עובדתית ללא כל ביסוס עובדתי או נימוק לוגי – למעשה כלל אין דרישה ואף לא בקשה לבסס טענות או לכל הפחות לנמקן באופן הגיוני; באי־מתן זמן נאות למרואיין לבטא את טענותיו ללא הפרעות מצד המגיש או מרואיין אחר. אם ניתן להבין (לא להצדיק – להבין) את היעדר המחויבות לערכי יסוד אלה בשיח ברשתות החברתיות, הרי שחוסר מחויבות מוחלט ואף הפגנת בוז עמוק לערכים אלה בתקשורת הממוסדת, ובעיקר בזו המשודרת (טלוויזיה ורדיו) – מביכים ומקוממים.
למען האמת, הדברים אינם חדשים. בנאומו בטקס הענקת פרס ישראל בשנת 1997 הצביע שר החינוך דאז זבולון המר ז"ל על המגמה השלילית בשיח החברתי, ואמר בין השאר: "מדביקים אצלנו תוויות, ובתוויות אלו משחרר הדובר את עצמו מן החובה להקשיב לאחר ולבחון את תוכן דבריו. תיוג של האחר הוא פשטני ורדוד ומוביל לשנאה ולאלימות. על מדרון חלקלק זה אנו עלולים להחליק ולהידרדר לתהום". אולם נדמה כי בחודשים האחרונים המצב הלך והחמיר לאין שיעור. אפשר לומר שאנו אכן מחליקים ומידרדרים לתהום.
אין בכוונתי לנתח כאן מדוע הגענו למצב זה; ניתוח כזה עשוי לפרנס דוקטורט או לפחות מאמר אקדמי. מה שאני מבקש הוא להציע חלופה של שיח בריא, ראוי וערכי. בליבת הצעתי – קבלה מחודשת ומלאה של ערכי יושרה והגינות ככאלה האמורים לעצב את השיח בכל נושא, תחום ועניין. כיוון שקבלה מערכתית של הצעתי מוטלת בספק, אני מציע לאמץ גישה זו לאנשי ציבור, פובליציסטים, כתבים, פרשנים, עמך ישראל המבקשים להשפיע באמצעות כתיבתם לעיתונים וברשתות החברתיות, ובעיקר מגישים בתקשורת המשודרת.
הנה האופן שבו אני מציע ליישם ערכים אלה הלכה למעשה, מעין עשר דיברות לשיח ראוי:
- הקפדה בסיסית על כבודו של בר הפלוגתא – הימנעות מפגיעה מכוונת בו, משימוש במיני גידופים, עלבונות והקטנות, ומהפחתת החשיבות של מפעליו והישגיו.
- הימנעות מהדבקת תוויות וכינויים שאדם אינו מדביק לעצמו.
- הימנעות מייחוס עמדות, כוונות ומניעים לבר הפלוגתא.
- להניח שבר הפלוגתא מתכוון למה שהוא אומר, ויש לקחת את דבריו ברצינות. ככלל, מה שאדם אומר הוא מתכוון אליו , ואין לייחס לו עמדות, כוונות או מניעים אחרים.
- עמידה על הצורך לבסס ולנמק טענה. הדברים אמורים הן בשיח בין פרטים ברשתות החברתיות, ובייחוד כאשר מראיינים אדם בתקשורת המשודרת. זה קריטי במיוחד כאשר לחלל האוויר נזרקות כל מיני טענות או השערות לגבי תרחישי העתיד בתחום הפוליטי, הצבאי, הכלכלי, המשקי, וכיו"ב.
- הקפדה אחראית על דיוק בכל הנוגע לעובדות, והימנעות משימוש שגוי ואף מניפולטיבי במינוח טעון כגון "גזענות", "פשיזם" וכיוצא בזה. שימוש במינוח כזה מן הראוי שיחייב ביסוס והתאמה להגדרות מקובלות.
- מודעות להפרדה הכרחית בין הרובד העובדתי לרובד הפרשני, והימנעות מהצגת השערות, טענות, עמדות ותיאוריות, כאילו היו אמת עובדתית. המודעות הזו מפתחת ענווה, נכונות להקשבה, והכרה באפשרות שלא כל האמת ברשותי או שלאמת יש גוונים שונים ואף סותרים. כדאי לזכור את הסיבה שבגינה נקבעה הלכה כבית הלל (עירובין יג):
יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
- הפרדה בין בר־הפלוגתא האדם, לעמדותיו. את המחלוקת מקיימים במישור הרעיוני, עם העמדות, לא עם האדם. דרושה נכונות לבצע הפרדה נפשית בין אדם לעמדותיו. כך ניתן לקיים מחלוקת, ואף מחלוקת נוקבת, ובה בעת להקפיד מאוד על כבודו של בר הפלוגתא ואף לחבב אותו ברמה האישית, ברוח דברי הרמב"ם: "אפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק – בדרך ארץ ובידידות" (אגרות הרמב"ם א, עמ' שט).
- קול אחד בכל זמן נתון. עיקרון זה רלוונטי לשיח המתנהל בעל פה, ובייחוד לשיח בתקשורת המשודרת. מצוי מאוד שאנשים לא מצליחים לומר דבר מה באופן קוהרנטי, משום שהם נקטעים כל הזמן בידי המראיינים, המגישים או מרואיינים אחרים. כאשר יש יותר מקול אחד בכל זמן נתון, מקבלים בעיקר רעש לא ברור. מן הראוי להקפיד שבכל זמן נתון בדיון יישמע קול אחד בלבד ללא הפרעות וקטיעות. כדי לאפשר זאת הלכה למעשה, צריך שיהיה זמן תחום ומוגדר מראש לצורך כך. השאלה היא מה מטרתנו – לשמוע רעש ולסתום את הפה למרואיין, או לאפשר לו לבטא את עמדתו באופן מיטבי, מתוך ערכי יושרה והגינות.
- "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז). לביטוי פשוט זה יש משמעות כפולה, הן מבחינת מתודת הדיון הראויה, והן מבחינת התוצאה שלה. אימוץ עיקרון פשוט זה (אם כי לא בהכרח פשוט לביצוע) הן בשיח בכתב ברשתות החברתיות, הן בשיח בין בני אדם, והן ובעיקר בשיח בתקשורת המשודרת, עשוי לתרום מאוד לאיכות השיח ולהרגעת הרוחות גם יחד.
אני סבור כי יישום עקרונות אלה בידי כל אחד ואחת מאיתנו, ובייחוד בתקשורת המשודרת, עשוי לתרום להוצאת המחלוקת מהמרחב האפוקליפטי־כמעט שהשיח הנוכחי הוביל אותה אליו, למרחב של "מחלוקת לשם שמיים" הניתנת להכלה – הן במהלך הדיונים בסוגיות הטעונות והן לאחר ההכרעה. יותר מכול אנו זקוקים לשיח המבוסס על יושרה והגינות.
אבקש לסיים בדבריו של הנביא זכריה (פרק ח): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ… וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם… וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
