אישה צעירה ותאבת דעת מתעניינת בדברים הלא מתאימים: היא אינה אוהבת בגדים ותסרוקות, משתוקקת ללמוד תורה ולכתוב דוקטורט, ומתאהבת בגבר הלא נכון. בזכות אמונתה וחריצותה היא מגיעה להישגים אקדמיים וחינוכיים יוצאים מן הכלל ומשנה את צורת הלימוד של תלמידיה ועוד רבים אחרים לדורות. היא פורצת דרך אך אינה מגדירה את עצמה ככזו. זוהי דמותה של נחמה ליבוביץ העולה מתוך הרומן ״רוח בכנפיה״, המתאר את חייה ופועלה.
הרומן והביוגרפיה הם ז׳אנרים מוגדרים, השונים זה מזה. שניהם מספרים סיפור חיים ותקופה, אך בעוד שהביוגרפיה נאמנה לעובדות ועוסקת בעיקר בהן, מטרתו של הרומן היא לספר סיפור. כתוצאה מכך, ביוגרפיות (הנקראות לפרקים כיצירות מעולות בפני עצמן) נוטות להיות מעניינות בעיקר עבור המשוגעים לדבר, אלה שאוהבים את הסוגה או מתעניינים במיוחד בדמות; מעטות הן אלה שעומדות בזכות עצמן. הבעיה איננה במלאכת הסיפור אלא בבסיס העובדתי של הז׳אנר, היונק את כוחו מהמציאות היבשה. חייהם של רוב האנשים הגדולים הם עבודת פרך יומיומית, מלאכה איטית ומתמשכת עד להישג המרשים שבזכותו תולדות חייהם נכתבו.
העברה בין ז׳אנרים, קרי – כתיבת הביוגרפיה כסיפור – היא מעשה קשה עוד יותר: הרומן מחפש אחר סיפור הבנוי ומסתיים בנקודות מובחנות, נוטה לכמה דמויות ופיתולי עלילה עיקריים, ותר אחר שיא וריגוש מסוים. הביוגרפיה, לעומת זאת, היא תיאור סיזיפי כמעט של חיים, שגם עבור אישים דגולים הם לרוב מפרכים ומונוטוניים.
מלאכה כבדה נטלה על עצמה חיותה דויטש: להפוך את חייה של נחמה ליבוביץ לרומן לנוער. דויטש מכירה היטב את דמותה של נחמה ליבוביץ, משום שהיא כתבה עליה ביוגרפיה (מצוינת) לפני פחות מעשור. ״נחמה״ הוא מחקר מקיף, מעמיק ומרתק על חייה של המורה הדגולה, וכביוגרפיה הוא ספר מצוין. השאלה היא כיצד להפוך אותה לסיפור, והשאלה הזו כבדה הרבה יותר במקרה שלפנינו. חייהן של מורות כנחמה ליבוביץ אינם נוטים להיות מעניינים במיוחד. הן עובדות בפרך בכתיבה, מחיקה ותיקונים; והן מתמודדות עם דילמות חינוכיות שאת התוצאה והסיפוק על רובן ניתן להעריך – אם בכלל, ולעיתים רחוקות – רק כעבור שנים. אותם מרכיבים הנבנים לאט בביוגרפיה, נדרשים לפתרון מהיר ושטחי ברומן בכלל ובסיפורת נוער בפרט.
מכל הסיבות הללו הגעתי אל ״הרוח בכנפיה״ כשאני מטילה ספק בנוגע למידת העניין שאמצא בספר; אחרי שקראתי את הביוגרפיה תהיתי מה עוד ניתן לחדש על חייה של נחמה. אך מהרגע שפתחתי את הספר נשביתי בקסמו. בסוגת הרומן יש עומק רגשי שאינו עובר בצורת הביוגרפיה, ה"קרה" יותר, גם אם זו תהיה כתובה בצורה מעולה. אל המסע הזה יצאה חיותה דויטש חמושה באהבה ובידע שלה על הגיבורה שלה, וביכולתה לספר סיפור.
שתי בעיות גדולות עמדו בפניה: איך לעצב את הקשר בין ליבוביץ עם דודה ובעלה; ואיך לתאר בצורה מעניינת את עבודת ההוראה והחינוך של נחמה. בשני המקרים יצאה דויטש מנצחת. בחוכמה רבה היא בחרה להתחיל את עיצוב חייה של הגיבורה שלה דרך שני קונפליקטים שהתשוקה אליהם תניע את כל חייה – תאוות הדעת שלה ואהבתה העמוקה לדודה ליפמן, לימים בעלה. קל להתחבר לנערה המשתוקקת ללמוד תורה במציאות שבה הציפיות מנשים היו שונות לחלוטין, אך קשה יותר למצוא עניין והזדהות בסיפור אהבה בין אישה צעירה לגבר המבוגר ממנה בכמעט שלושים שנה, והוא אחיו הגדול של אביה.
את הפרקים האלה משרטטת דויטש בעדינות כמעט פיוטית. הסיפור מסופר מנקודת המבט של נחמה עצמה, כסיפור חניכה שבו הדוד הבוגר מבחין מגיל צעיר בכישרונה היוצא מן הכלל של אחייניתו, עד לרקימת החברות וההתאהבות ביניהם. צמיחתה האינטלקטואלית והרגשית של נחמה מתוארת במקביל וכתולדה של סיפור האהבה העדין, העומד בזכות עצמו. זהו אכן סיפור החורג מהרומנטיקה המקובלת, אך הוא מתואר בעדינות ומציג את החברות והשותפות האינטלקטואלית הנרקמת בין שניים כציר הרגשי של הרומן, המלווה ומנחה את נחמה כל חייה. בעולם שבו אהבה נתפסת בספרות הנוער כתולדה של משיכה, יופי ופופולריות, סיפורה של ליבוביץ מוצג כאופציה חתרנית הבנויה על חברות אמת והיכרות עמוקה של שניים עם כוחותיהם ותכונותיהם, וכמציאות מצמיחה, משחררת ומלאת חמלה.
תם ולא נשלם
האתגר השני שעמד בפני דויטש היה כיצד לתאר את העבודה החינוכית. על קברה ביקשה ליבוביץ כי לא ייכתבו תארים מלבד ״מורה״, וזה אכן היה מפעל חייה; דויטש מתארת כיצד החל המפעל האדיר של "גליונות פרשת השבוע", ואת עבודת הפרך שנלוותה אליו. היא מתארת גם את האופן שבו נבנתה שיטתה החינוכית והפרשנית של ליבוביץ, דרך עבודה דיאלוגית עם תלמידיה, ולא חוששת להמחיש את דרכה באמצעות כמה סוגיות פרשניות. הבחירה הזו, שאינה מובנת מאליה, מבטאת כבוד עמוק לדמות המתוארת וגם ליכולתם של הקוראים הצעירים לפגוש אותה דרך עבודתה האינטלקטואלית ולא רק דרך הצדדים הפיקנטיים של סיפור חייה.
בְּרומן יש בדרך כלל כמה דמויות מרכזיות, ובסיפור חייה של ליבוביץ תפסו תלמידיה מקום מרכזי, מההמונים שלימדה ועד אלה שנעשו במשך השנים לחברים קרובים. אך התלמידים בחייה של ליבוביץ אינם מהסוג שיכול להחזיק דמויות ברומן. המפגש איתם מתואר לפרקים באופן מרגש: כאלה הם סיפוריהם של יונתן, חילוני הפוגש את לימוד התורה דרך שיעור של נחמה ברדיו, שממשיך ללוותו גם בעת שירותו הצבאי במלחמת יום כיפור; חנן מקיבוץ יפתח, שהיה תלמיד מסור שלה וענה על מאות גליונות; או עצתה הטובה של נחמה לתלמידתה, שמשפיעה על בחירה רומנטית העומדת לפתחה. מפגשים אלה מתוארים כדיאלוג אך הם מקבלים ממד אנקדוטלי, שאף שהוא מרגש לעיתים, הוא נוטה להיות רופף מעט בהקשר של הרומן המבקש עלילה מהוקצעת.
ועם זאת, ״רוח בכנפיה״ הוא יצירה עדינה ומעוררת השראה הנקראת בעניין רב. כדי להיות בטוחה שלא רק אני נהנית ממנו נתתי את הספר למבקרת החמורה מכול, בתי בת ה־14. כפי שניתן לצפות היא הזדעזעה בתחילה מהקשר בין נחמה לדודה, אך הבינה כי מדובר בחברות עמוקה בין שני אנשים חכמים שהיה ביניהם קשר עדין, שותפות ורוך. בחלקים האינטלקטואליים יותר, המתארים את מלאכת המורה ואת האופן שבו היא לומדת ומלמדת תורה, היא מצאה פחות עניין, אך לאחר הקריאה היא שאלה שאלות סקרניות על חייה ודמותה של ליבוביץ. כך גם הרגשתי אני: לאחר קריאת שני הספרים העוסקים בדמותה של המורה הדגולה חשתי רצון לדעת עליה עוד. אולי זהו הרצון שלא להיפרד מהדמות היקרה, ולאפשר לה להיות לרגע נוסף חלק מעולמך.
כך עומדים הרומן והביוגרפיה זה לצד זה. מה שנעדר מזה נמצא מזה, ומה שמתואר בזה נראה לעין בזכות אמנות הסיפור בזה. הספר מתאר אישה פורצת דרך שחייה שונים מאוד מהאופן שבו היא נתפסת כיום. זו פריצת דרך שקטה, ללא דגלים או תלבושות אדומות, כזו שנעשית מתוך יראת שמיים עמוקה ורצון חריף וכן לבירור אמיתה של תורה, בעבודה מפרכת של לימוד והוראה במשך עשרות שנים. זהו סיפור נטול זוהר של אישה שאת חלומה העמוק ביותר – פרי בטן – לא זכתה להגשים, אך זכתה להעמיד תלמידים לדורות. סיפור על אישה אחת, שבמידה רבה נמשך בעולמן של מורות התורה עד ימינו אנו.
