משנה ממסכת אבות חוזרת כמה פעמים בשירי ספרו הרביעי של גיורא פישר: ״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". המשנה דנה באיסור להפסיק מדברים שבקדושה לצורך הנאה מהעולם הזה, אך בשירתו של פישר היא מקבלת משמעות נוספת: איך אפשר ליהנות מיפי העולם הפורח והשר, שעה שהחיים נפסקו?
בנו של המשורר, מירום פישר, נפל בשנת 2002 במבצע חומת מגן. השכול פתח את שערי השירה בפני אב (שמתגלה בספר זה גם כמורה שכול לתלמיד שנפל במלחמת לבנון השנייה). אבל קריאת שירתו של פישר רק דרך משקפי השכול היא טעות. למרות התנגדותו לאושר, מכיוון שהוא חווה ללא הרף צלילה אל התהום, החיים פוקדים אותו ללא הרף. וכך הוא מתנה את יופיו של העולם, מצחוק נכדתו ושיחה עם ידיד עד לרגעי תשוקה לרעייתו.
זֶה שֶׁאֲנִי עַל בִּרְכַּי וּפָנַי מֻרְכָּנִים / לֹא אוֹמֵר שֶׁנִּכְנַעְתִּי / אוֹ שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל. / זֶה רַק אוֹמֵר שֶׁלָּמַדְתִּי / לְהִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לֹא לְהִשָּׁבֵר / וְשֶׁלֹּא תָּמִיד אֲנִי חַיָּב / לְהַבִּיט רָחוֹק / אוֹ לִרְאוֹת הַכֹּל.
השיר הזה מופיע בגב הספר ומתאר את העמדה הכפולה של המשורר נוכח עולמו הדתי ועולמו כאב שכול: בשניהם הוא מביט, משניהם הוא נאלץ לפעמים להסב מבט בשל עוצמת היראה והאימה, ובשני המצבים הוא אינו נכנע ובוחר להמשיך בכל אות, תג ושורה.
בספר מופיעים שירי החלמה לצד שירי שכול כואבים ומרים. חלקם חלשים, בהיותם לוכדים רגעים קטנים אך חסרים מבחינה פואטית, וראוי היה לנכשם בעריכה מדוקדקת יותר. ויחד עם זאת, הספר מגיע לנקודות גובה ועומק. פישר במיטבו כשהוא מרשה לעצמו מרחב נשימה עמוק ואיטי, כמו בשירים שנכתבו בימי הסגר הראשון של הקורונה, כאשר השקט הכפוי העמיד את המשורר בהכרח מול נפשו שלו, ללא עומס היומיום שטשטש את כאביה והמחשבות על קיומה; וכמו בחלק האחרון שבו הוא בוחן את הזקנה, התפוררות הגוף ותודעת המוות. חלקים אלה פורסים בפני הקורא את מיטב שיריו עד כה.
״בתחתית הימים״ הוא נקודת מפנה מרתקת בשירתו של משורר שהגיע לכתיבה בשלב מאוחר בחייו, לאחר שעצב נורא מנשוא פקד אותו, וכל מילה בשיריו היא כתיבה כנגד המוות. מתוך כך נקראת שירתו כמעשה כפול של דיבוב אסון שאין מילים לתארו, וכמעשה של דבקות ופרשנות עילאית לחיים.
צֵא קְצָת מֵהַצַּעַר הַפְּרָטִי שֶׁלְּךָ / אַתָּה מַצִּיעַ. / נַסֵּה לִרְאוֹת אֶת הַתְּמוּנָה הַכְּלָלִית. // אֵין תְּמוּנָה כָּזוֹ בָּעוֹלָם / אֲנִי עוֹנֶה // הַכֹּל פְּרָטִי. // אָז בְּחַר אֶת הַפְּרָטִים, / לֹא צָרִיךְ תָּמִיד לִרְאוֹת אֶת הַכֹּל // זֹאת הַבְּעָיָה, אֲנִי צוֹעֵק / זֹאת הַבְּעָיָה / אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל שֶׁלֹּא לִרְאוֹת? / לַוְיָן הַשִּׁדּוּר מְשַׁגֵּר לְמֵמִיר שֶׁלִּי / רַק תְּמוּנוֹת חַדּוֹת / כְּסַכִּין.
