פרשייה מדינית לא ידועה ושנויה במחלוקת מימי מלחמת העולם השנייה, שהיו מעורבים בה שני סוכנים יהודים, עומדת במרכזו של מחקר היסטורי מרתק. שני הסוכנים פעלו בשירותם של שני פלגים מתנגדים במחנה המפוצל של הקבוצות הפוליטיות הגולות מפולין הכבושה, שמהן התגבשה הממשלה הפולנית הגולה בצרפת ואחר כך בלונדון. שניהם היו מעורבים ב־1940 במהלכים לקידומו, מצד אחד, ולמניעתו מהצד האחר, של הסכם שלום נפרד בין הפולנים לגרמניה הנאצית.
גרמניה פלשה למערב פולין ב־1 בספטמבר 1939, ובתגובה הכריזו עליה בריטניה וצרפת מלחמה. בעקבות זאת פלשה בריה"מ לחלק המזרחי של פולין – שהובטח לה ב"הסכם ריבנטרופ־מולוטוב". מועד זה מסמן את התפנית ממלחמה "מקומית" בין גרמניה לצ'כיה ואוסטריה, שכנותיה במרכז אירופה, ל"מלחמת עולם".
ב־1940 כבר החלה גרמניה במסע כיבוש נגד מדינות מערב אירופה, רדפה את היהודים באזורים שבשליטתה וריכזה את יהודי העיירות בפולין הכבושה בגטאות בערים, אך טרם החלה בחיסולים המוניים ובביצוע "הפתרון הסופי". משום כך נתפסה על ידי מדינות אירופה כאויב מסוכן ותוקפני שצריך לחסום בכל דרך, אבל עדיין לא כ"התגלמות הרוע האנושי". ארה"ב נשארה ניטרלית גם אחרי שצרפת, בלגיה והולנד נכבשו במאי־יוני 1940. היא תמכה בבריטניה, אבל הצטרפה למלחמה רק אחרי ההתקפה היפנית על פרל־הרבור בדצמבר 1941. לעומת זאת, בבריטניה נאלץ ראש הממשלה הפייסן צ'מברליין להתפטר, והוחלף במאי 1940 בווינסטון צ'רצ'יל, שחשד בגרמנים וזיהה את שאיפתם להשתלט על העולם, ולכן נקט כלפיהם מדיניות תוקפנית ובלתי מתפשרת. לונדון גם אירחה את ממשלת פולין הגולה, לאחר שנמלטה מצרפת הכבושה.
זהו, בקווים כלליים, הרקע למחקר ההיסטורי ולאותה נקודת זמן בראשית שנת 1940, שבה – נוכח כיבוש ארצם וחלוקתה בפועל בין גרמניה ובריה"מ – החלו אישים מרכזיים בממשלה הגולה של פולין לחפש קשר חשאי עם גרמניה ולנסות להגיע איתה להסכם שלום נפרד. הם ביקשו למנוע את המשך ההרס של ארצם, ולהבטיח שבריה"מ הקומוניסטית לא תשתלט עליה. נראה שמבחינת המנהיגות הפולנית על כל זרמיה, גם אחרי הכיבוש הגרמני של ארצם נחשבו בריה"מ והקומוניזם כאויב מספר אחת, ואילו הגרמנים נתפסו רק כאויב משני. על כן היו מוכנים לכרות שלום עם "הרע במיעוטו" כביכול, הגרמנים, כדי לחסום את הרע הראשי – בריה"מ.
ה"שלום" לא היה מונע מלחמה
הרעיון של כריתת הסכם נפרד בין פולין לגרמניה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מעורר חלחלה ויוצר תחושה שהפולנים לא היססו לנעוץ סכין בגב תומכיהם מן המערב – שהסתבכו במלחמה בגלל פולין, שהם התחייבו לבוא לעזרתה. מן הטקסט בגב הספר אפשר לכאורה להבין שהמחבר מצדד בדיעבד בגישה הפולנית, וטוען שאלמלא היו "מנהיגי אירופה" עסוקים בהגנה "על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם", ואילו תמכו ביוזמת השלום הפולנית, "יכלו לסיים את הלחימה ביבשת אירופה בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות". אבל זה בהחלט לא מה שאומר ד"ר יעקב פלקוב, חוקר בעל חושים מחודדים. עוד לפני קריאת הספר עצמו מומלץ לפנות תחילה אל ה"אחרית דבר" המפורטת ולקרוא את שני הפרקים המסיימים אותה (עמ' 285- 294). המחבר ער לפרשנויות ולמסקנות המוטעות העלולות להיגרם נוכח הגילויים שכלולים בספר, ומשיב עליהן בפרוטרוט בפרקים אלה, שמהווים מעין סיכום של עמדותיו.
וכך הוא כותב: "מפתה מאוד להסיק כי באופן פרדוקסלי פעילותם (של הנציגים הפולניים) בערוץ הגרמני יצרה גם עבור לונדון הזדמנות ריאלית לסיום מכובד של מלחמתה הלא־מוצלחת עד אז נגד ברלין. שכן (במקרה של הסכם גרמני־פולני) ללא הצורך 'להגן על הפולנים', הלגיטימציה להמשך המאבק המזוין הבריטי הייתה נפגמת מאוד. מכאן הדרך קצרה מאוד להאשמתו של צ'רצ'יל בהתעלמות מכוונת מההזדמנות האמורה, בניגוד לאינטרסים של ארצו, יבשת אירופה והעולם כולו. למעשה, האשמה כזאת כבר הושמעה בעבר… ביקרו את המנהיג הבריטי על כך שלכאורה דחה את כל הצעות הפשרה של היטלר… והסלים את 'המלחמה הלא נחוצה' כהגדרתם".
"אולם", ממשיך פלקוב, "אני נוטה לאמץ את (העמדה הגורסת) כי התנהגותו של צ'רצ'יל הייתה מוצדקת… הפולנים צדקו מנקודת מבטם, אך הבריטים… לא יכלו לאמצה. לגבי דידם… מעשי המשטר הנאצי בזירות הפנים והחוץ למן 1933… חשפו כי מדובר בחבורה רודנית וגזענית הנוטה לאלימות קיצונית והשואפת להגמוניה באירופה ומחוצה לה… לכן האינטרס החיוני ארוך הטווח של הממלכה המאוחדת הובן בלונדון לא כעוד הסדר בר חלוף… נוסח 'הסכם מינכן', כי אם כ'אגרוף אמיתי חזק בבטנם'… ההיגיון הזה של השחקן הבריטי המעצמתי לא הותיר שום סיכוי לשחקן הפולני החלש".
לדברים אלה אפשר להוסיף שאומנם היסטוריון רציני חייב להתבונן באירועים היסטוריים קודם כול דרך עיניהם של מי שחיו ופעלו באותו תקופה, ולהעריך את החלטותיהם ופעולותיהם על סמך מה שידעו או יכלו לדעת באותו זמן. אבל הוא צריך לשפוט את ההיסטוריה גם במבט שבדיעבד, מנקודת הראות הנוכחית ובהסתמך על המידע שנצבר מאז שהדברים התרחשו. כיום אנחנו יודעים מה הייתה גרמניה הנאצית ומה היו שאיפותיה האמיתיות, מאחורי העמדות הפנים השקריות של רצון להסכם או בקשת שלום. בפרספקטיבה היסטורית אין ספק שצ'רצ'יל צדק בעמדתו ולא הפולנים, שהיו נרמסים בכל מקרה.
לשבחו של המחבר יש לציין שהוא מצליח לשתף אותנו בתהליך חשיפת העובדות שנשכחו, ומאפשר לנו לקרוא את הספר משתי נקודות הראות – מתוך "עמדה משתתפת", לצד הנפשות הפועלות, ובאותה עת גם "בדיעבד", מתוך התבוננות ושיפוט לאחור של המקורות ההיסטוריים לאור העובדות הידועות לנו כיום. הספר כתוב בסגנון עדכני ורענן, ו"פתח הדבר" שלו – שבו מתאר פלקוב את המקריות שהביאה ללידת הנושא אצלו, ואת תהליכי חיפוש וגילוי החומרים שעל בסיסם נכתב הספר – מאפשר לקורא להיחשף ל"אחורי הקלעים" של תהליכי התחקיר והכתיבה, ולהפוך את קריאת הספר לחוויה פעילה ומרתקת.
הצלה תמורת אליבי לנאצים
שני גיבורי הספר הם סמסון מיקיצ'ינסקי, יהודי משכיל ואיש עסקים אמיד, ואדוָורד שַרקְיֵיביץ', יהודי מומר שנולד בשם מויז'ש (משה) שפירא בכפר אוקראיני קטן, והחליף את שמו לשם פולני לאחר שהתנצר. ראש הממשלה הפולנית הגולה בתקופה המדוברת היה ולדיסלב שׂיקורְסְקי, אך מי שיזם את הניסיון להגיע להסכם שלום עם הגרמנים והעסיק לשם כך את היהודי מיקיצ'ינסקי, הוא סטניסלב קוט, שמילא תפקידים שונים בממשלה הגולה, בין היתר כשר הפנים. שרקייביץ', היהודי המומר, השתייך לסיעות המתנגדות לשיקורסקי. באמצעות האופוזיציה לשיקורסקי יצר שרקייביץ' קשר עם השירותים החשאיים הבריטיים, ואלה הפעילו אותו כדי למנוע את ההסכם.
מיקיצ'ינסקי מצטייר כדמות חיובית, וגם כסוחר ממולח שיודע להפיק רווחים מכל מצב. לאחר שעסקיו החוקיים התמוטטו או נבזזו הוא עשה הון בשוק השחור, מעסקים מפוקפקים וכן מהברחת כספים ורכוש של יהודים ולא־יהודים מפולין הכבושה תמורת עמלות בדמות אחוז נכבד מערך הרכוש והסחורות. אבל הוא גם מוכן להסתכן ולחלץ יהודים ולא־יהודים מפולין, ואפילו ממש מן המחנות ומבתי הסוהר הנאציים, ולא תמיד תמורת כסף. יהודים רבים חבים לו את חייהם, וכן רבים מבני המשפחות של חברי הממשלה הפולנית הגולה ואחרים מקבוצות האופוזיציה הפולנית, שאותם חילץ מפולין.
שני העיסוקים האלה – חילוץ אנשים מפולין הכבושה והמגעים לכריתת הסכם פולני־גרמני – חייבו אותו לקיים קשר הדוק עם אישים נאציים בכירים, החל משר החוץ לשעבר והשגריר בהווה פרנץ פון־פאפן, והמשך בראשי ה"אַבּוֶוהר" – שירות הביון והריגול הנגדי הגרמני, בפיקודו של אדמירל קנאריס. עבור האנשים האלה, הסכם עם פולין נחשב לצעד לקראת הסכם עם אנגליה, והם קיוו בדרך זו להרחיק את עצמם מהנאצים וליצור לעצמם אליבי כמי שאינם שותפים למעשי הזוועה שלהם. לשם כך היו אנשיו של אדמירל קנאריס מוכנים לסייע למיקיצ'ינסקי בהברחת אנשים, בהם גם יהודים ובעיקר בעלי רכוש שיכלו גם לשלשל לכיסם עמלות שמנות, וסיפקו לו מסמכים והגנה דיפלומטית שאפשרו לו לפעול בבטחה.
הוצאה להורג בכלא עכו
לעומת חברי ממשלתו של שיקורסקי, ששאפו לכרות שלום עם גרמניה כדי לבלום את ההשתלטות של בריה"מ על פולין, מנהיגי סיעות האופוזיציה הפולניות ציפו שהאנגלים, ולא הגרמנים, יצילו את פולין מהרוסים. הם לא העלו בדעתם שעם סיום מלחמת העולם וחתימת ההסכמים בין המעצמות, צ'רצ'יל יבגוד בבני חסותו הפולנים ויחתום על "הסכם יאלטה" עם סטלין, שאישר לקומוניסטים להשתלט על כל מזרח אירופה, כולל פולין.
כדי לסכל את ההתקרבות בין הפולנים לגרמנים שלח הביון הבריטי את שרקייביץ' וחבריו מהאופוזיציה הפולנית לעצור את מיצ'ינסקי שפעל למען גיבוש ההסכם. כך הטמין היהודי הפולני המומר מלכודת ליהודי הפולני במקום כהונתו הזמני כנציג דיפלומטי צ'יליאני באיסטנבול, ואז כבל אותו ומסר אותו לידי הבריטים. הללו הטיסו את מיצ'ינסקי במטוס קל מטורקיה אל כלא עכו שבפלשתינה המנדטורית. שם, אחרי חקירות ממושכות שלא העלו שום הוכחה לבגידה בפולין או בבריטניה, מיצ'ינסקי הוצא בכל זאת להורג, אולי בירייה בעורפו מאקדחו של שרקייביץ'.
אבל גם סופו של שרקייביץ' לא היה מזהיר. כאשר הבריטים כבר לא נזקקו לו, ואופיו האלים והבלתי מרוסן הפך למטרד עבורם, הוא פוטר מעבודתו בביון הבריטי ונזרק לרחובות לונדון ללא כל ביטחון כלכלי. אחרי מאבק לקבלת קצבה זעירה מהממשלה, רכש שרקייביץ' אולם קולנוע שכונתי קטן בלונדון שממנו התפרנס, וחי בעוני ובבדידות עד מותו בגיל שישים בערך.
מיקיצ'ינסקי הותיר אחריו ירושה: ארגז ובו זהב, שטרי כסף בשווי מיליונים וחפצי ערך שלא הספיק למסור לבעליהם היהודים, שעבורם הבריח את האוצרות ושהגיעו בינתיים ארצה. אחדים מהבעלים זכו בסופו של הליך משפטי להחזיר לעצמם את רכושם. היתר, הופקד בבנק ונשכח.
