שיטת מיון: סדר הספרים המקורי וגם הנשאף היה והינו חלוקה ראשית לספרי עיון ולספרות יפה (בעיקר רומנים, הז'אנר האהוב עלי). ובתוך הספרות היפה, חלוקה לספרות עברית מול ספרות מתורגמת. ובתוך הספרות המתורגמת חלוקה לפי שפת המקור. פעם האגף הרוסי היה הגדול ביותר, כיום האגף המתורגם מאנגלית הוא הגדול ביותר, אבל גם המדף הצרפתי מכובד וגם התרגומים מיוונית עתיקה ולטינית גדלו בשנים האחרונות. זה המקור וזה האידיאל. אבל בפועל הספרים מתערבבים. עברים, כמאמר הנביא, "בילידי נכר ישֹפּיקו", ואילו קוּטוּזוֹב והצבא הרוסי כולו פולש עם "מלחמה ושלום" לשטחי ספרי העיון וכן הלאה.
על ארבעה ספרים
ש"ס קטן שקיבלתי במתנה מהרב משה צבי נריה בישיבת כפר הרא"ה, ב"טו"ב באדר ב' תשמ"ט". "הש"ס כולו – שי שלוח לתלמידנו־חביבנו מר אריה גלסנר נ"י". אהבתי את הרב נריה ואהבתי ללמוד תלמוד. משום שאהבתי ללמוד ומשום שהרב נריה הכיר את משפחתי, זכיתי ממנו ליחס מיוחד שאני מוקיר מאוד.
שדים
פיודור דוסטויבסקי / מרוסית: גרשון חזנוב / כרמל, 2003
קשה לבחור בין הרומנים המופתיים שכתב דוסטויבסקי בתוך פחות מ־15 שנה: "החטא ועונשו", "אידיוט", "שדים", "האחים קרמזוב" (וגם "עוּל ימים", שנחשב פחות מהשאר). אבל אם צריך לבחור נראה לי שאבחר ב"שדים", שיש בו כמה רגעים בלתי נשכחים וביקורת תרבות מעמיקה ביותר. למשל המשפט הסאטירי ששם הסופר הדתי בפיה של אחת הדמויות, בביקורת על השלכות תפיסתו של דארווין: תולדות האנושות נחלקות לשניים, מהקוף עד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף – ומרגע ההבנה הזה כל הדרך חזרה לקוף.
סוף דבר
יעקב שבתאי / הספרייה החדשה, 1984
אחד הספרים שמגדירים בעבורי מהי ספרות. אני אוהב את "סוף דבר" של שבתאי יותר מ"זכרון דברים" (שגם אותו אני אוהב מאוד). הוא אנושי יותר. קראתי את משפט הפתיחה המצמרר (על פחד המוות שנופל על הגיבור בן הארבעים ושתיים) בהתפעלות בגיל עשרים, וכיום, כשעברתי את גיל הגיבור, אני קורא אותו בצמרמורת, אמנם מעט שונה.
מלחמה ושלום
לב טולסטוי / מרוסית: לאה גולדברג / ספריית פועלים, 1985
גם אצל טולסטוי קשה לבחור. לפני שנים אחדות קראתי שוב את "אנה קרנינה" והתרשמתי מאוד מהמונולוג הפנימי הנורא של הגיבורה ערב התאבדותה. טולסטוי תולה את האובדנוּת של אנה באובדן האמונה בכך שבני האדם מסוגלים לאהוב. מצד שני קראתי לא מזמן שוב את הקטע המפורסם ב"מלחמה ושלום", שבו הנסיך אנדריי מבין שכמו אלון זקן שבכל זאת פורח באביב, גם הוא, למרות הפיכחון והפסימיות, משתוקק שוב לחיות.
