ליעקב אבינו סדר דברים משלו. אמנם מקובל עלינו ש"הזמן העברי" נפתח פעם אחת בבריאת העולם, פעם שנייה בהופעתו של אברהם אבינו ופעם שלישית ולאומית ביציאת מצרים, אבל נדמה לי שתפיסת הזמן העברית כשלעצמה מבוססת על דרכו של יעקב. גם לגבי תפיסת המקום הדבר דומה: בראשית נברא העולם, אחר כך נקבעת באמצעות אברהם ויצחק מקומה של ארץ ישראל, אבל יעקב הוא המעצים את משמעות המקום, רעיון שהזכרנו בדיוננו על פרשת ויצא. להלן נבקש להסביר את כוונתנו.
כאשר יעקב נערך למפגש הגורלי עם עשו בתחילת פרשתנו, הוא מבצע הכנות שונות. בין השאר אנו למדים על חלוקת נשיו וילדיו לקבוצות:
וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (לג, א־ב).
בנוהג שבעולם, אחרי האחרון אין אחרון נוסף. אפשר לפרש שהכוונה כאן למאוחר יותר ולא לאחרון הסופי, ובכל זאת התורה בוחרת בניסוח המבקש עיון מיוחד. מובן לנו שמי שעומד בחזית, חשוף לפגיעתו האפשרית של עשו יותר ממי שעומד מאחור. לפיכך אנו נמשכים לדעת את מי הציב יעקב אבינו במקום הבטוח יותר.
והנה, גם לאה וילדיה וגם רחל ויוסף מכונים "אחרונים", ללמדנו שאפשר להיות אחרון (ובמובן זה המוגן ביותר) וגם האחרון עוד יותר מכך. במובן זה, תודעתו של יעקב מרחיבה את אפשרות ההבנה של המושג "אחרון" ובעצם את ההבנה של קביעת הסדרים בכלל. גמישות מחשבתית זאת מזכירה את הפסוק הנדיר המתייחס לקשר הרגשי שבין יעקב לרחל ולאה: "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (כט, ל). במילים אחדות אנו למדים על נפשו הרחבה של יעקב, שהאוהב את השתיים ואחת מהן יותר.
שם כפול
גם בשיחה המרתקת והטעונה בין יעקב לעשו ניכרים הבדלי תפיסת הזמן ביניהם. עשו אומר: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (לג, יב). ויעקב משיב: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (לג, יד). עשו מציע נסיעה והליכה גם יחד. יעקב אינו מקבל את ההתנהלות המואצת הזאת, שכן יש לו את "הלאט" שלו, את "ההתנהלות" שלו.
עניין זה משיב אותנו לשיחה קודמת ומכוננת ביניהם. בעת מכירת הבכורה עשו ניכר בפעולות חפוזות ותכופות: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז" (כה, לד). פעולות יעקב, לעומתו, נפרדות ומדודות. בסוף המפגש שבפרשתנו עשו שב "לדרכו שעירה", וניתן להבין זאת לא רק כמיקום גיאוגרפי אלא גם כהיצמדות לאורח חיים מסוים. יעקב פונה לדרך אחרת לגמרי, המתבססת על סוכות, קריאת שם מקום, קניית חלקת שדה, והצבת מזבח לה'.
עוד בטרם המפגש בין האחים נותר יעקב "לבדו". אין זה רק תיאור של מצב רגעי. דווקא לבדיות זאת מאפשרת את המפגש עם המלאך. בנסיבות אלה מוחלף שמו לישראל, אבל בפועל גם הפעם החישובים הנוגעים ליעקב שונים והוא ממשיך להיקרא בשני השמות – הן יעקב הן ישראל, וזאת בניגוד לשינויי שמותיהם של אברהם ושרה שהכרנו עד כה.
היכולת הנפשית שלו להכיל זמנים ומקומות חלופיים באותה עת תבוא שוב לידי ביטוי לקראת פטירתו, בעת שיחתו המרגשת עם יוסף בנו: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (מח, ז). כאשר יעקב אומר זאת עתה, הקורא חש שהדבר ממש מתרחש לנגד עיניו. יעקב לא רק מספר זאת ליוסף, אלא חי את האירוע. עדיין רחל "מתה עליי", ועדיין הוא נמצא "בדרך", שהרי חלוקת הזמן והאירועים הרגילה אינה חלה עליו.
אין מאוחר ומוקדם
לדעתי, אף הקשר המובהק בין יעקב ובין העיר לוז שייך לאותה תפיסה קיומית המייחדת אותו. לוז מוזכרת לראשונה בתחילת פרשת ויצא. יעקב לא רק קורא בשם למקום, אלא מחליף את שם המקום לבית־אל. בפרשתנו אנו שבים להיפגש עם לוז: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן… וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" (לה, ו-ז). האם יעקב קרא למקום בשמו החדש בפעם השנייה, או שמא התורה רק מציינת שוב את נסיבות השינוי שכבר קרה? שוב ניכר כאן טבעו של יעקב המאפשר לו לחיות את הזמנים, האירועים והמקומות יותר מפעם אחת, ואף ללא חלוקה רגילה של מאוחר ומוקדם.
התייחסותו המיוחדת של יעקב לזמן ניבטת במקרים נוספים. נזכיר כאן את חלקם: בתחילת פרשתנו שולח יעקב מלאכים לעשו ומצווה אותם לאמר: "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (לב, ה). לפי מה נקבע כאן "האיחור"? לפי חישוב בזמן הנפרד והמיוחד ליעקב. "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" (לב, לב) – יש ליעקב חישוב שעות שמש משלו. ודוגמה אחרונה משיחתו בעתיד עם פרעה (מז, ח-י), אשר בה אנו מוצאים חישוב נפרד ומיוחד לו לימי שני חייו.
בתחילת פרשתנו יעקב שולח מלאכים, ובשורתם מעוררת את פחדיו: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". רש"י מסביר שיעקב פחד להיהרג, אבל גם להרוג אחרים. אב זה שלנו, שעל שמו אנו קרויים, הוריש לנו את התודעה הזאת שבה הזמן והמקום של חיי אדם הם "גמישים", כך שיהודי למשל לוקח את ארץ ישראל עימו לכל מקום, וחי את עברו בתוך עתידו. באותה עת אותו אדם עצמו, בדרך הפלא של יעקב אבינו, לא רוצה להיהרג אבל גם ממש לא נמשך להרוג אחרים.
מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן
