הוא מאמין שהילדים צריכים ללכת לישון בשעה קבועה, את מאמינה שאפשר להתגמש. הוא חושב שלא נכון לקום לילדים בלילה, את מתפוצצת מזה כל לילה כשהם בוכים. הוא בטוח שאת פוגעת בהם עם הגבולות שאת מציבה, את בטוחה שהוא לא יודע לחנך. לפעמים את תוהה מי זה האיש הזה שהתחתנת איתו, ואיך יכול להיות שהיו לכם כל כך הרבה חלומות משותפים, שהייתם בטוחים שאתם רואים הכל עין בעין ומאז שהגיעו הילדים אתם רק הולכים ומתרחקים.
אם לומר את האמת, רוב ההורים שמגיעים אליי להדרכה מגיעים על רקע הפערים ביניהם בתפיסות החינוכיות. כמעט אין זוג שלא מתווכח על גישה חינוכית. זה דבר טבעי וחלק מהבירור הפשוט של הדרך החינוכית של כל אחד מההורים ושל המשפחה כולה.
אם הפערים האלו טבעיים למה הם כל כך מפחידים? כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין מה מעצב את תפיסות ההורות שלנו. אולי לא נעים להודות, אבל התפיסות שלנו פחות קשורות לחשיבה הרציונלית שלנו, ויותר קשורות לחוויות שחווינו כילדים קטנים. האידיאולוגיות שמנוסחות כל כך יפה על לינה משותפת, או על שינה בחדר נפרד מגיל יום או כל נושא אחר, הן התיאוריות שיש להן תימוכין בספרים או בניסיונם של אחרים. אמנם, יש להן אמנם כבוד ומקום, אך עדיין צריך להבין את ההקשר שלהן.
את התובנות והתיאוריות האלו יצרת בתוכך כבר בגיל קטן מאוד כשלמדת מהקשר שלך עם הורייך מהי הורות. כך גם בהמשך כשטיפלת בבובות שלך, כשהתבוננת על הורים אחרים וכשעזרת לחברה חולה. כל מערכת יחסים שיש בה טיפול והיררכיה, מעצבת באופן לא מודע (וגם מעט במודע) את ההורות העתידית. מערכת היחסים בין הורה לילד נלמדת מרגע הלידה (ואולי עוד ברחם), ונטמעת באופן לא מודע בזיכרון הגופני שלנו החל מהצורה בה החזיקו והניקו אותנו, הרגיעו או התעלמו וכן הלאה.
חוויות שנחקקו בגוף כנעימות ובטוחות, הפכו בבגרות לידיעה פנימית שככה הורים עושים. לעומתן, חוויות לא נעימות שנחקקו בגוף כדחייה או פגיעה, הפכו בבגרות לידיעה פנימית שככה אסור לעשות, ובפעמים רבות גם להצהרה נוקשה מסוג "בחיים אני לא אעשה את זה". הילדה שהיית הצמידה את החוויות האישיות שלה למסקנות כלליות שהפכו מבחינתה לאמת מוחלטת, ובמהלך חייך הבוגרים צברת לעצמך הוכחות שהמסקנות האלו נכונות.
אותו תהליך שקרה לך, קרה גם לבן הזוג שלך. הצרה היא שהרבה פעמים החיים הובילו אתכם להסיק מסקנות שונות. לפעמים הפערים האלו ידועים עוד לפני שמגיעים הילדים, ולפעמים בזמן החשיבה תיאורטית על גידול ילדים הייתה ביניכם הלימה. עדיין, המציאות חשפה את הפערים ביניכם. שניכם רציתם להיות הורים טובים בדיוק באותו אופן, אבל כשהפכתם להורים הפרשנות הלא מודעת של כל אחד מכם להורות תפסה את המושכות.
כשאתם מתווכחים על חינוך ילדים, זה לא אתם שמתווכחים, אלא הילדים שהייתם. כל אחד מכם רוצה להבטיח עבור ילדיו – ואגב כך עבור עצמו – את ההורות הכי טובה כפי שהוא כילד הבין אותה. אם הוא הפנים את ההורות של הוריו כהורות מיטיבה הוא – ירצה לעשות כמוהם, ואם חווה את ההורות הזו כפוגעת – יעשה הכל כדי לנהוג הפוך מהוריו.
את הדבר הזה חייבים להבין לפני שניגשים לשאלת "מי צודק", כי האמת היא שאין כאן צודקת וטועה אלא שני אנשים שרוצים הכי טוב עבור ילדיהם כפי שהם הבינו זאת עוד לפני שהבינו משהו. כשתבינו שאין אמת מוחלטת והתשובה לשאלה איך לחנך את ילדיכם לא תגיע רק מתוך לימוד, תוכלו לגלות חמלה כלפי הגישות השונות של שניכם. מהמקום החומל הזה אפשר לקבל החלטות זוגיות שרואות גם את טובת הילדים שלכם, ונעזרות בלמידה וקריאה כדי לדעת למה ילדים זקוקים ואיך לתת להם את זה, ולא פחות מכך רואות את הילדים שבתוככם ולא מזלזלות במה שעיצב את התפיסות שלכם.
