קריאת התעוררות: איך אפשר להתחפש למי שאנו רוצות להיות?

לפעמים הדמות שאני מצופה להיות או אפילו רוצה להיות נראית כמו הצגה. רחוק רחוק ממה שאני ובטח רחוק ממה שאני עכשיו.

להיות הדמות הזו שמופיעה בוויז'ן נראה כמו חלום-הלוואי. אבל אין כמו להיות אותנטית, אני מרגיעה את עצמי. בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב!

לפעמים הדמות בוויז'ן רגועה , קשובה. לפעמים הדמות בדמיוני סוערת והרפתקנית, לפעמים זו דמות מדיטטיבית רוחנית ופעמים שטותניקית.

לפעמים מאהבת מושלמת ולפעמים נסיכה בילתי מושגת.

אני לא מדברת על זה שכולן בטוח דמויות בתוכי, למרות שגם בזה אני לא כל כך בטוחה. עד כמה הן בתוכי או שתולות ואולי אפילו פולשות וטפילות אל הדימוי עצמי שלי. אני רוצה לגעת כעת בפער, במרחק, בין הדמויות שבדימיוני, שברצוני ובשאיפותי לבין מי שאני. כאן ועכשיו. לפעמים, לפנטז או להתרפק על דמויות שונות, דימיוניות זה מרגיע, פותח אפיק חדש, משחרר ומחדש. אבל  לרוב זה מתסכל.

מה כל כך מתסכל? קודם כל הציפיה. שציפיה שאני אמורה להיות… שכדאי שאהיה… שאם רק הייתי…אז השאלה הראשונה היא של מי הציפיה? ציפיה של אמא שלי ממני? פנטזיה של האיש שאיתי, בשבילי? בשבילו?זה עוד לא פוסל את הדמויות האלה- אך זו בוודאי הזמנה לבדוק אם יש פה קריאה לגלות עוד פנים שבי, לגלות רצון עצמי שפעמים כן מתעורר דווקא מקריאה מבחוץ. או שזהו ריצוי שלי את האחרים.

הגיוני לשפוט את עצמי ולחשוב שלרצות להיות דמות אחרת שאינה מי שאני עכשיו זה ריצוי, בריחה, שזה לא אותנטי, לא אמיתי.  אבל זה לא תמיד כך. הדמות הדימיונית הזו יכולה להיות קריאת התעוררות. הזמנה יצירתית לפנים אמיתיות שלא מקבלות מקום.

לפעמים אנחנו כל כך שקועים בהופעה מסויימת של עצמנו- בהופעה ההורית, המקצועית או סתם באיך שאני נתפסת בעיני עצמי או אחרים… ואז מגיעה הדמות בוויז'ן ומעוררת עוד פנים. עוד צדדים עוד משאלות, חוויות ודברים חשובים. מבפנים.

איך נדע אם זה אמיתי? אם זו קריאה שבה לעורר את הפנים? או שזה טפיל- ציפיה של אחרים? הגוף יודע. אם זו תמונת דמות מבפנים וגם אם זו תמונה מבחוץ, נוכל לראות איך זה מרגיש בגוף. מה התחושות של הדמות הזו שלאט לאט תוכל להתלבש בדמיוני למי שהיא עבורי. דמות של ריצוי, לא תתמקם ותתישב בתחושה גופנית שבי.

החיבור פנימה לתחושה גופנית מחבר את הדמות למשאבים שלה. למקום ממנו היא נובעת. זה להחליף את כללי המשחק. להשתמש בבחוץ כדי להתחקות אחר הבפנים. מסכה, לבוש, נראים לנו לרוב משהו חיצוני, מסתיר, רחוק מאיתנו- ואפשר להשתמש בהם גם אחרת. כמו להניח אותם מבחוץ, כדי לעורר את הבפנים.

Motion creates emotion, תנועה מייצרת רגש. אומר אבי היוגה צחוק. אנו לרוב מחכים שנרגיש ורק אחר כך לפעול. מאמינים שהפעולה לא תהיה אמיתית אם לא תבוא מרגש אמיתי עכשיוי. כמו אמירה שאם תהיה לי תשוקה אז אכנס לאוירה, ללבוש המתאים, לפעולות המתאימות…

 

הדמויות שבנו שפעמים מרגישות רחוקות ממי שאנחנו קוראות לנו ללבוש מסכה- להתחפש, מלשון לחפש. ממש פיזית, ללבוש מלכות כדי להיות מלכה, להתפקע מצחוק כדי להיות שובבה, להקדיש מעשית זמן ללימוד ותרגול כדי להיות רוחנית, לרקוד כדי להיות אנרגטית. אני מדמיינת אותנו מניחות עלינו מסכה שקוראת למי שאנחנו מתחת לכל הכיסויים. קוראת ממעמקים- למי שאני כאן ועכשיו, להיות כל מי ומה שבא לי להיות.