בעוד רוב תושבי ישראל היו ספונים בביתם בזמן מגפת הקורונה, והעולם עצר מלכת, הסופרת נעמי רגן גילתה סיפור חדש, באמצע הרחוב. היא טיילה ברחובות בירושלים בהתאם להגבלות ונתקלה בחבר ותיק, אחד שעוסק במציאת פושעים נאצים שהתחמקו מעונש, ולכידתם. הוא סיפר לה שהוזמן לכנס העוסק בזיכרון השואה בליטא. הפנייה הזו הפתיעה אותו מאוד, בהתחשב בכך שהפעילות שלו הפכה אותו לאישיות מאוד לא רצויה במדינה; שסירבה במשך שנים להודות בפשעים שביצעה ובסיוע שהעניקה לנאצים.
"הוא האויב מספר אחת שם. הייתה לו התלבטות גדולה אם ללכת או ללכת לכנס. מי שהזמינה אותו הייתה איזושהי סופרת שם", מספרת רגן. "בסוף הוא החליט להיענות להזמנה. הוא ואותה סופרת נסעו יחד ברחבי ליטא, תוך כדי ששוחחו, התווכחו וניסו להגיע לחקר האמת ביחס למה שאירע שם במהלך השואה. בהתחלה אותה סופרת מאוד הגנה על המדינה שלה והיחסים ביניהם כמעט עלו על שרטון. לקח זמן עד שהיא הבינה מה באמת קרה ליהודים בליטא, וגם מי היו האחראים לזה. ברגע שהבינה שטעתה הם הפכו לחברים מאוד קרובים. ברגע שהוא סיים לספר לי על כל עלילותיו בליטא, עצרתי אותו ואמרתי 'זה ספר!'".
השקר האכזרי של ליטא
כך נולד הרומן האחרון שלה, "האויב שלצידי". ספרה ה-15 במספר של הסופרת והמחזאית הישראלית-אמריקאית בת ה-75. הגיבורה, מיליה, ירשה 'בעל כורחה' את מפעל לכידת הנאצים של סביה ואביה, מפעל ששילמה עליו מחיר בחייה האישיים ובשלוות נפשה. מיליה מוזמנת לכנס בליטא על ידי דריוס, פרופסור מקומי שגם הוא מאמין שהליטאים בשואה היו סך הכל אזרחים תמימים שנקלעו לכיבוש הנאצי. אלא שבמהלך הספר האמת נחשפת – הליטאים היו שותפים מלאים ברצח היהודים בליטא ואכזריותם הייתה כה רבה עד שהיא עוררה בהלה אפילו בקרב הנאצים. למרות העובדות והעדויות, בליטא עד היום מכחישים חלק מהמקרים ואף מאדירים חלק ממשתפי הפעולה עם הנאצים ורואים בהם גיבורי מלחמה.
"זו שערורייה מה שקורה שם", היא מסבירה, "בליטא עשו טבח נורא, שהשמיד כמעט 95 אחוז מיהודי ליטא. הם לקחו פושעים שעשו מעשים נוראיים והפכו אותם לגיבורים שלהם. יש להם אפילו אנדרטאות לזכרם. ברור שהעמדה לדין על הפשעים שביצעו – לא קרתה בשום שלב. הם לא מוכנים לשמוע על זה שם, על אף שההרג של יהודי ליטא התרחש לעיני כולם, לא בלילה או בסתר. השכנים ראו הכל והרבה מהם גם השתתפו. עד היום קברי האחים של מאות אלפי היהודים שנורו ביערות, מוזנחים ממש. יש מצבה קטנה ופשוטה, כמעט בלתי נראית".
יש לך קשר משפחתי לאירועים שקרו בליטא?
"סבא וסבתא שלי מצד אימי היו יהודי ליטא, אבל הם נסעו לארצות הברית בראשית המאה הקודמת, לפני השואה. חמי וחמותי שרדו את אושוויץ ואביו של בעלי איבד לפני כן את אשתו וילדיו. סיפור השואה מאוד קרוב לליבי, אבל עדיין הייתי צריכה לעשות מחקר מאוד מעמיק כדי שהסיפור יהיה כמה שיותר אמיתי ונאמן למציאות".
האם הגיע הזמן לסלוח על העבר?
הנושא המרכזי בספר הוא היחסים בין מיליה שהיא צאצאית לניצולי שואה, ודריוס – סופר שהקרובים אליו בקושי מסכימים לדבר על מה שהיה אז, חוץ מסיפור עמום על סביו שהציל יהודים. לא פעם הם מתווכחים על האמת ההיסטורית, כשהעבר מרחיק ביניהם כל פעם מחדש.
"הרגשתי שאני חייבת לכתוב את הספר הזה. אנחנו אמנם שמונים שנה אחרי, אבל עדיין יש אנשים, שהם דור שלישי, או שני, ומכחישים את מה שקרה באותן המדינות. רציתי לעסוק גם בשאלה מה צריך להיות היחס שלנו לאנשים האלו? הם אמנם אזרחי המדינות שבהן קרה הנורא מכל, אבל נולדו שנים רבות אחרי. האם אנחנו צריכים לשנוא אותם עד סוף ימינו בגלל ההיסטוריה שלהם? האם יש מקום להתקרב, לייצר דו-שיח? האם עליהם לקחת אחריות ולתקן את העוולה ההיסטורית? ניסיתי בספר לענות על שאלות אלו, להתייחס לחיים עם האויב שלצידנו".
מצאת תשובות?
"כתוב במקורות שלנו, שאם בן אדם עושה תשובה צריך למחול לו. פה אנשים אפילו לא צריכים לעשות תשובה על החטאים שלהם, כי הם לא עשו כלום. יש הרבה אנשים, גם צאצאים של נאצים, שמסתכלים על מה שעשו בני משפחתם או המדינה שלהם ליהודים, ומרגישים צער ובושה. כך דריוס, הגיבור בספר שלי. מנגד, יש כאלו שעדיין מכחישים. הם לא השתנו והם עדיין שונאי ישראל כמו הוריהם והסבים שלהם. כך גם מנהיגי המדינות שלהם. אז לפני שאנחנו ממהרים לסגור את הדיל הבא שלנו לחוץ לארץ, לשכוח ולסלוח, יש שאלות מאוד נוקבות שצריכות להישאל. האם אנחנו מוכנים לתמוך בכלכלה של מדינה שמכחישה כל קשר שלה לשואה על אף מעשים אכזריים מאוד שביצעו? אני חושבת שאם לא נקבל את התשובות הנכונות, אין מקום לסליחה ומחילה. גם מי שלא היה נוכח בטבח, ברגע שהוא לא מוכן לדאוג לכך שמי שביצע את הפשעים יעמוד לדין – הוא באיזה שהוא מובן שותף לאי לקיחת האחריות לפשע. האחריות שלנו היא להמשיך להשמיע את קול הקורבנות, להיות נאמנים להם ובעיקר לא לסלוח למי שלא השתנה, ולא כופר בדעותיהם של אלו שלקחו חלק בשואה".
הספר עושה את צעדיו הראשונים בעולם, אבל רגן כבר הספיקה לקבל תגובה מאזרחית ליטאית, נכדתו של יונאס נורייקה, מי שנחשב בליטא לגיבור מלחמה. אולם הנכדה סילביה פוטי, שעשתה עליו מחקר וגילתה שסבה היה פושע מלחמה נאצי שאחראי לרצח 14,000 יהודים – לא היססה לחשוף את טיבו בכל ליטא.
"כל החיים שלה סיפרו לה סיפורים על סבא שלה, כמה שהוא גיבור, כמה אנשים הוא הציל. מאוד כיבדו אותו. היא רצתה לכתוב עליו ספר ואז היא גילתה מי הוא היה. אז היא קראה לבסוף לספר 'סבא שלי הנאצי' והוא עורר סערה ענקית בליטא. סילביה קראה את הספר שלי ואמרה עליו דברים מאוד טובים".
ברוב ספריה הקודמים, רגן הציגה את עולמן הנסתר של הנשים החרדיות, העולם ממנו באה. אולם גיבורי ספרה הנוכחי הם כאמור יהודייה מסורתית וגוי ליטאי, ובמקום ההתמודדות עם חוקי הלכה אדוקים והקהילה הנוקשה, הגיבורה נתקלת בקשיים אחרים לגמרי ונלחמת לעשות צדק עם אלו שקולם נדם.
"אני מודעת לעובדה שבארץ מכירים אותי כמי שכותבת סיפורים על הציבור החרדי", היא מודה בהבנה, "אבל חוץ מזה כתבתי עוד המון ספרים. יש לי ספר אחד אפילו על מורשת ספרד. בסופו של דבר, אני כותבת על מה שמעניין אותי, והאמת? אני חושבת שמיציתי את הכתיבה על עולם החרדים. כשהתחלתי לכתוב ספרים, לא היה מי שיכתוב על העולם החרדי. זה היה רחוק מהעין, טאבו. לא העזו לדבר על זה. עכשיו? כמעט כל אחד כותב, יש הרבה יותר יוצרים חרדים ודתיים, אינסוף סיפורים, תוכניות טלוויזיה. אני שמחה מאוד לראות את זה. מרגישה שפתחתי את הדלת ואפשרתי להמון אנשים להיכנס. אבל עכשיו יש לי את הזכות לבחור חומר אחר. אף סופר עוד לא כתב על שואת יהודי ליטא. אנשים בארץ מאוד אוהבים לנסוע ולטייל שם, מבלי לדעת כמה דם ספגה האדמה שעליה הם מבלים. אני מקווה שזה יפתח לאנשים את העיניים".
את שאלת הסליחה לאויב, או לצאצאי האויב, רגן מקשרת לאסון השבעה באוקטובר.
"אני חושבת שמה שקרה בשבעה באוקטובר, קרה כי היינו מוכנים לשכוח ולסלוח לאויבים שלנו, לפני שהם היו ראויים לזה. לפני שהם בכלל התחרטו. שכנענו את עצמנו שהם השתנו, שאפשר לעשות איתם שלום, לתת להם שטחים, לחיות לצידם. שיתפנו איתם פעולה, עשינו הסכמי אוסלו. נתנו להם שליטה מוחלטת בעזה. אבל איך אפשר לעשות הסכם עם מישהו שמלא בשנאה כלפיך? אי אפשר להתעלם מהשנאה הזו, גם אם אנחנו מאוד רוצים. המחבלים של היום, הם הצאצאים של האויבים שלנו בעבר והם חושבים בדיוק כמוהם. פשוט רצינו לוותר להם, שכחנו שהם צריכים להשתנות. אני מקווה שהשבעה באוקטובר יפקח את עינינו".
