כבר כמעט שלושה שבועות שניצן מינץ לא נוגעת באמנות שלה, לא עובדת ולא מתפרנסת. מאז מתקפת הטרור הרצחנית בשביעי לאוקטובר היא עסוקה רק בדבר אחד: העלאת המודעות הבינלאומית לחטופים הישראלים במאמץ להחזירם, באמצעות קמפיין גרילה לתליית מודעות רחוב שהיא ובן זוגה, אמן הגרפיטי 'דדה בנדאייד' (שם הרחוב שלו), עיצבו. בכל מודעה מופיעה תמונה של חטוף אחר, מעליה המילה Kidnapped, כשבפוסטר יש טקסט הסבר על החטוף ועל הזוועות שקרו בישראל. ניצן ודדה עובדים סביב השעון בלחץ זמנים מטורף, תוך קבלת אלפי הודעות וואטסאפ לאורך כל היממה מחמ"לים של מתנדבים ברחבי העולם וממשפחות החטופים עצמם. הקמפיין צבר תאוצה מדהימה והפוסטרים של החטופים נתלו בערים ברחבי העולם: ניו יורק, בוסטון, סיאטל, מיאמי, פאריז, רומא, מלבורן, סידני, סנטיאגו, צ'ילה ואפילו ברפובליקה הדומיניקנית. כל מודעה, אגב, מתורגמת לשפה המקומית בה היא נתלית, והכל בזכות מאות מתנדבים, ישראלים ויהודים מרחבי העולם, שנרתמו לפעילות הזו. אחד השיאים של הקמפיין היה הקרנת תמונות החטופים על גבי לוחות הענק בטיימס סקוור בניו יורק, ואפילו חברי הפרלמנט הצרפתי הצטלמו השבוע כשהם מחזיקים בידיהם את כרזות החטופים. למעשה, אין כמעט אחד שלא ראה את הקמפיין המטורף הזה אשר ממשיך לפרוש כנפיים, בתקווה להשבת השבויים והשבויות במהרה.
מינץ (ילידת 1989) היא אמנית ישראלית מוערכת אשר גדלה בנווה צדק, צאצאית למשפחת רוקח הידועה (סב סביה שמעון רוקח היה ממייסדי השכונה ומינץ גדלה בבית רוקח). בגיל 17 היא החלה את דרכה כאמנית רחוב המשלבת ביצירתה שירה שהיא כותבת. למעשה, אפשר להגיד שהיא יוצרת שירי רחוב. בנוסף, מינץ גם יוצרת בסטודיו יצירות המוצגות בחללי תצוגה בערים רבות ברחבי העולם – ניו יורק, מיאמי, לונדון, פריז, ברלין ועוד. בשנת 2012 היא הציגה במסגרת תערוכה על אמנות רחוב במוזיאון תל אביב, שם היא תוארה כ"אחת מכותבות השירה המוכשרות בתל אביב. השירה שלה היא חלק מיצירת אמנות שלמה שנתלית כתמונה ומתמזגת עם הרחוב ועם האובייקטים שבו". האמנות שלה נחשבת "אמנות תלוית מקום" המתייחסת אל המרחב הספציפי בו היא מוצגת ולעתים קרובות היא מגיבה לניתוק ולאדישות של עולם האמנות למה שמתרחש ברחוב. החל משנת 2014 היא יוצרת יחד עם בן זוגה דדה, אמן גרפיטי מוכר ואהוד (הפלסטרים הפכו לסימן ההיכר שלו ברחוב). השניים הכירו דרך אמנות הרחוב והם פועלים ומציגים יחד בתערוכות משותפות בעולם. התערוכה המשותפת הראשונה שלהם בארץ "אין מקום" הוצגה במוזיאון חיפה בשנת 2016. בשנת 2018 מינץ זכתה בפרס משרד התרבות לאמן בראשית דרכו.
"היינו חייבים לעשות משהו"
בחודשים האחרונים היא ודדה שוהים בניו יורק במסגרת תוכנית שהות אמן. ב-7 לאוקטובר הם קיבלו שיחות טלפון מודאגות מההורים כשאצלם עוד היה אמצע הלילה. "התעוררנו לתוך סיוט", מספרת מינץ בראיון מיוחד מניו יורק, "כשאנחנו לבד, רחוקים, מודאגים וחסרי אונים, הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. היינו חייבים לעזור. יצרנו קשר עם מעצבת ומומחית מיתוג, חברה שלנו, טל הובר, שנמצאת בישראל. יחד איתה עיצבנו את הפוסטרים של החטופים, אספנו תמונות מהרשת של 15 חטופים, ויצאנו עם הפוסטרים שהם מאוד מושכים את העין, ואפשר להחליף בהם תמונות, טקסטים ופרטים, בהתאם לסיפור החטוף. את הרעיון שאבנו ממה שהיה מקובל פעם בארה"ב – להדפיס תמונות נעדרים על קרטוני חלב. הבנו שייקח הרבה זמן להגיע לקרטוני החלב, והחלטנו על כרזות רחוב, כדי שכל אדם שהולך ברחוב, יוצא מהרכבת התחתית, הולך לקניות בסופר, יראה את זה. שהחדשות והסיפורים ייצאו מהמרחב האינטרנטי למרחב הציבורי ויפגשו את העין בכל מקום. שאי אפשר יהיה להתעלם מזה".
דדה וניצן הדפיסו בתחילה 2,000 עותקים ויצאו לרחובות מנהטן. הם קנו ארגז מסקינג טייפ כדי לחלק לאנשים בסביבה שירצו לעזור ולתלות בשכונות שלהם, אבל אף אחד לא רצה לעזור. כל אחד היה עסוק בענייניו. הם תלו את כל ה-2,000 בעצמם, וחזרו הביתה בוכים ומזועזעים. "חשבנו שהיחס הזה משקף את איך שהעולם מתייחס לישראל, שהיא תישאר לבד", מספרת ניצן.
אחרי התייעצות נוספת עם טל הובר, הם החליטו להעלות קבצים מעוצבים של הפוסטרים לתיקיית דרופבוקס ופרסמו ברשתות החברתיות לכל מי שרוצה להוריד, להדפיס ולהפיץ. "בבוקר למחרת קמנו ולא האמנו", מספרת ניצן, "כל מנהטן הייתה מלאה בפוסטרים. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים ואנשים הגיבו לזה מכל הלב. מאותו רגע אלפי אנשים אקטיביסטים בכל העולם החלו להיות מעורבים, הוקמו חמ"לים בכל מדינה, עם מנהיגים מקומיים, וכל אחד עושה מה שהוא יכול. אנחנו לא מבקשים כסף, אלא בעצם שאנשים ישקיעו את הכסף בהדפסת והפקת הפוסטרים, מי בקטן ומי בגדול. הדרופבוקס קרס מרוב עומס, אז התחלנו להיעזר בשירה גרשוני, שהקימה עבורנו אתר אינטרנט בשם kidnappedfromisrael.com משם ניתן להוריד את הקבצים להדפסה, והם כבר מתורגמים ל-27 שפות!".
מעטים מול רבים
כמה אנשי עסקים מכובדים ואמידים הצטרפו לקמפיין ולמאמץ. הם קנו שטחי פרסום עצומים בשלטי חוצות, כולל בטיימס סקוור, ופרסמו שם את מודעות החטופים, יש כאלה שקנו שטחי פרסום על אוניות ואוטובוסים, ויש כאלה שממשיכים להפיץ את הפוסטרים באלפי עותקים ומדביקים אותם על לוחות המודעות בכל רחבי העולם.
"כל אחד והיוזמה שלו", מסבירה ניצן, "אנחנו לא אומרים לאנשים מה לעשות, אלא מספקים את הפוסטרים להדפסה, כל אחד לוקח את זה ליכולת שלו ולמאמץ שהוא מסוגל לתת, וכל אחד הוא חשוב. הכל ביוזמות מקומיות של המתנדבים".
האם אתם עובדים בשיתוף פעולה עם משפחות החטופים?
"אנחנו עובדים בצמוד עם המשפחות, אך רק אם אלה שפונות אלינו ורוצות להשתתף. כרגע כמחצית מכמות החטופים נמצאים אצלנו במאגר. בימים הראשונים התחלנו עם 15 חטופים ואז קפצנו ל-50 ומאז להרבה יותר. אנחנו כל הזמן מקבלים טלפונים מעוד ועוד משפחות של החטופים שרוצות לקחת חלק".
ניצן מדגישה כי "היום זה הזמן ליזמות, ואנחנו מברכים כל אדם ביוזמה שלנו. כפי שבישראל כל האזרחים פשוט עסוקים בלתרום ולהתנדב, ככה גם אנחנו בתפוצות פועלים וכל מי שמצטרף עם היוזמה שלו הוא מבורך. זה קמפיין הגרילה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית".
ראינו שבלא מעט ערים, תושבים מוסלמים קרעו את הפוסטרים והסירו אותם. כיצד אתם מתמודדים עם זה?
"הקמפיין שלנו עבר נקודת שבר רצינית כשעלתה השאלה האם צה"ל היה זה שהפציץ את בית החולים בעזה. מאותו רגע האהדה כלפינו וכלפי הקמפיין חטפה מכה מטורפת. מאותו יום לא הפסיקו ולא מפסיקים לקרוע לנו את הפוסטרים. למרות זאת המתנדבים ממשיכים להדביק מחדש שוב ושוב, וכאן נכנסים לתמונה גם אנשי העסקים שמשקיעים ברכישת שטחי פרסום על 'בילבורדים', אוניות או שלטי חוצות גדולים – את זה אי אפשר לקרוע. המאבקים הפיזיים הם ברחוב, ואנחנו זקוקים לכל החזיתות- גם לסטודנטים שתולים ברחובות, וגם לאנשי העסקים שמפרסמים בגדול. כל אחד ויכולותיו הכלכליות. אבל זה לא פשוט, יש עשרות מיליוני אנשי חמאס ותומכי חמאס בעולם שהם פשוט נגדנו ועושים הכל כדי לחבל בקמפיין, אנחנו ממש מעטים מול רבים".
מי המתנדבים שמסייעים לכם?
"קודם כל הישראלים בארה"ב ובכל העולם. הישראלים הם אלה שמחזיקים את הקמפיין, ויש להם מעטפת שהולכת וגדלה של הקהילות היהודיות. אנשים מתנדבים ולוקחים את זה כל הזמן ליוזמות חדשות. אנחנו משתפים פעולה עם כולם כי הכי חשוב זה להחזיר את החטופים הביתה. היה מדהים ומרגש לשמוע למשל, שאחת מקבוצות המתנדבים הגדולות בברלין קיבלה תקציב מסוים במתנה להדפסת פוסטרים מהכומר המקומי! היה לו חשוב לתת להם תרומה נדיבה למטרה הזו".
וקשה לשאול את זה, אבל מה הלאה?
"אנחנו עוסקים רק בזה ומתגלגלים עם הקמפיין. אנחנו לא מתפרנסים, עזבנו את כל הדברים שחלמנו לעשות כאן וזה קשוח כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אבל יחסית לצרות שאנשים עוברים בארץ, אנחנו במצב טוב. מבחינתי הריאיון הזה הוא קריאה לפעולה, שאנשים לא יחשבו שזה מטופל, צריך כאן עוד הרבה כוחות והרבה עזרה. לא נראה שזה עומד להיגמר בקרוב וזה מלחיץ כי החטופים עוד לא חזרו. דיברו על זה שהחמאס רוצה לשחרר 50 חטופים בעלי אזרחות כפולה תמורת דלק, וזה לא קרה. אני מרגישה שעושים עלינו מניפולציות, חייבים להמשיך לפעול ואנחנו זקוקים לעוד כוחות".
לאתר עם הפוסטרים: www.kidnappedfromisrael.com
