פרשת נח מביאה בפני הקורא תיאור של האסון הגדול ביותר שהתרחש בתולדות האנושות- קץ כל בשר. ואולם, כשקוראים את הפרשה, אין בה תחושה של אובדן, כאב או החמצה. התיאורים האינפורמטיביים נשארים לאורך כל הפרשה ברמתם הטכנית והלוגיסטית. העדרו של המרכיב הפסיכולוגי בפרשה אף מתעצם לנוכח סמיכות פרשת נח לפרשת בראשית, שם נחשף הקורא לרזי נפשו של האדם על מגוון יחסיו, רצונותיו ומאווייו.
אין ספק שבפרשת נח, רב הנסתר על הגלוי. אומנם, הכתוב מפרט ומביא הצדקה התומכת במעשי האל וברצונו לכלות את בריאתו, אך הוא אינו מספר על תגובת נח להחלטת האל (האם ביקש רחמים? האם ניסה לשנות את הגזירה?) או על תגובת החברה לבניית התיבה (האם הקניטו את נח או שמא חלק ממכריו פיתחו הרהורי חרטה?). גם תחושותיו של נח ומשפחתו בעת תחילת המבול, בעיצומו ולאחריו אינם ידועים. כיצד עברו עליהם הימים בתיבה? האם הצליחו לישון בלילות או שזעקת המתים תקפה אותם גם בשנתם?
מעל לשנה חיו נח ומשפחתו בתוך תיבה, ואין אנו יודעים על שנה זו דבר מלבד העובדה שהיא כנראה הותירה את נח ובני משפחתו עם נפש מצולקת ותודעה של ניצולים. אחרת, מדוע נצרך הקב"ה לצוות על נח ומשפחתו לצאת מהתיבה כדי שאכן יצאו מתוכה? ולמה בחר נח לנטוע דווקא גפן (בניגוד לתבואה מזינה) ולהשתכר עד אובדן הדעת?
המבול היה אסון קשה, כואב וגדול מדי. כזה שהחושים נאלמים ומתגמדים בפניו ושאי אפשר להבינו. כדי לתאר אסון שכזה נותר רק להביא את העובדות היבשות כגון שנים, תאריכים ומספרים, עובדות שאינם חונקות את הנשמה ומוציאות את האדם מדעתו. לא בכדי סיפורו של המבול מסתיים בהבטחה לחזרה לשגרה של הטבע "עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כב), כי אחרי שהטבע בגד, קרס ואבד, האדם זקוק ליציבות, על מנת שיוכל להמשיך הלאה.
