ככל שנוקפים הימים אפשר לומר דברים קצת יותר בהירים וחדים על המצב הביטחוני ביהודה ושומרון בעקבות הפיגועים האחרונים, וכל זאת כמובן מבלי ליפול למלכודת הפוליטיות של צד זה או אחר. בזהירות המתבקשת ניתן למחוק את הסיסמאות הגדולות שחלק מיצרני הכותרות בעולם התקשורת אוהבים לטפח. לא, אין מדובר בתחילתה של אינתיפאדה שלישית וגם המונח גל של הסלמה נראה כמנופח ממידות הסיטואציה משום שרצף הפיגועים האחרונים אינו מעיד על התמוטטות הסדר הפוליטי-מדיני המתקיים ביהודה ושומרון מזה למעלה מעשור ומחצה.
ההיפך הוא הנכון. התמונות של שוטרים מטעם הרשות הפלסטינית המכים וחובטים בפעילי ובתומכי חמאס באזור חברון, לרבות נשים, ממחישות טוב יותר מכל את המציאות. זו מלמדת על כך שמעשי הטרור האחרונים באזור בנימין אינם תוצאה של התקוממות חברתית רחבה מצד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית נגד הסדר הקיים המבוסס על שיתוף פעולה עמוק בין ישראל לבין הרשות. הפיגועים האחרונים הם מעשי טרור ממוסדים של חולייה אחת או יותר של פעילי חמאס, וזה שונה בתכלית השינוי אפילו מטרור היחידים ששטף את המרחב הזה לפני שנים בודדות.
שיתוף הפעולה הביטחוני שמופגן גם בעת הזו בעקבות הפיגועים בין ישראל לבין הממסד הביטחוני של הרשות הפלסטינית ממחיש את כוחם ואת עוצמתם של האינטרסים המשותפים לישראל ולערבים-פלסטינים גם במציאות של אין תהליך מדיני. מנקודת מבט זו, מעשי הטרור האחרונים מצד פעילי חמאס, אינם תוצר ישיר של היעדר תהליך כזה. הם מעידים הרבה יותר על מאבק הכוחות הפנים-פלסטיני המתנהל בין חמאס לבין גורמי הרשות וארגון פת'ח, וכמובן על עניינו של חמאס לנתב את האקטיביזם שלו מעזה ליהודה ושומרון לנוכח תהליך ושיחות ההסדרה העקיפות מול ישראל.
גם אם כך, צריך למקד את תשומת הלב לכמה וכמה עניינים מטרידים שמעידים על סדקים אפשריים שהולכים ומתגלים בסדר הקיים שלאורך תקופה ארוכה שירת היטב את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. בראש ובראשונה, נוכחות תאי טרור של חמאס בשטח, מלמדת על לקונות בכיסוי המודיעיני והביטחוני הישראלי והפלסטיני גם יחד. אמנם, צהל והשב"כ עושים עבודה טובה למדי בעניין הזה, אבל התוצאות בשטח מעידות על כך שמדובר בעבודה שאינה הרמטית ועל חללים בכיסוי ובעשייה הביטחונית שאפשרו צמיחתן של חוליות טרור קטלניות. העובדה שמוקד הפיגועים הוא באזור בנימין או רמאללה רק מבליטה את קיומו של סדק ביטחוני מאחר ולכאורה מדובר לא רק בנקודה שהיא המרכז הגיאוגרפי של אזור יהודה ושומרון כולו, אלא גם המרכז הפוליטי והשלטוני של המערכת הערבית-פלסטינית.
הדבר מתקשר לסדק השני שיש להצביע על נוכחותו. קיומם של הפיגועים באזור המייצג את המרכז הפוליטי והכלכלי של הרשות הפלסטינית, המזוהה עם שיתוף הפעולה עם ישראל ועם האליטות הפלסטיניות, מלמדת על נוכחותם של הגורמים המבקשים לאתגר את הסדר הפוליטי-מדיני הקיים. מקורם של אלה לא רק אצל הגורמים האופוזיציוניים המובהקים לרשות הפלסטינית כמו חמאס, אלא גם אצל גורמים אחרים בתוך החברה הפלסטינית הסולדים מהשיטה ומהסדר הקיים, כל אחד וסיבותיו הוא. בהקשר הזה, צריך לתת את הדעת למסרים האקטיביסטים הבוקעים בימים האחרונים על רקע הפיגועים, דווקא מצד גורמי פת'ח למיניהם ביהודה ושומרון שצריכים להדליק נורה אדומה בישראל וגם אצל הרשות הפלסטינית.
כל אלו מתכנסים למשמעות שהיא אולי המרכזית ביותר שניתן לחלץ מתוך המצב היום ונוגעת לממד הזמן שהוא לכאורה הרחוק יותר, אבל יכול להפוך גם למיידי. מה שמוגדר בשיח הישראלי והערבי-פלסטיני "היום שאחרי אבו מאזן". אמנם, גורלה של כל מערכת חברתית-פוליטית רחוק מלהיות תלוי באדם הבודד. רחוק מכך. במרבית המקרים המערכת, הסביבה והתהליכים העמוקים והמתמשכים הם אלה המעצבים את המנהיג, משפיעים על עשייתו וגם קובעים במידה רבה את דמותו. ועם כל זאת, המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון ממחישה את היתרונות שיש לא רק לסדר הפוליטי הקיים, אלא גם לדמותה של הכתובת הפוליטית המוכנה לתמוך בסדר הקיים, ושישראל זקוקה לה כדי להמשיך ולייצר מציאות בת קיימא הן עבור עצמה והן עבור הצד השני.
התרופפותה של הרשות הפלסטינית במציאות של פוסט עידן אבו מאזן היא אמנם תרחיש שנתפס על-ידי חלק מהגורמים הפוליטיים בישראל כחלופה לא רעה, שאולי תאפשר סופית את חיסול החלופה המדינית המבוססת על רעיון ההפרדה וכינון המדינה הפלסטינית. אולם, דווקא מתוך ההקשר הנוכחי ניתן להקיש על משמעותו של תרחיש שכזה בהיבטי המציאות הביטחונית העתידית ביהודה ושומרון, ובעיקר על היקף התשומות שישראל תידרש להשקיע כדי למצב את הסדר הביטחוני אם וכאשר תתערער המסגרת הפוליטית של הרשות.
כמובן שאין זה אומר שצריך אוטומטית ליפול במלכודת הרעיונית ההפוכה על ההכרח ב'גירושין' מהערבים-פלסטינים, כפי שניסחו לאחרונה את העניין הזה 'מפקדים למען ביטחון ישראל', ועל הצורך בחילוצו של הרעיון הכושל של שתי המדינות מתוך פח האשפה של ההיסטוריה.
ברם, אם וכאשר תיחלש הרשות בעידן שלאחר אבו מאזן, תעמוד ישראל בפני הצורך להגדיר בשטח כתובות פוליטיות אפקטיביות לטובת מימוש והבטחת האינטרסים הביטחוניים שלה. החדשות הביטחוניות הטובות בעניין הן שלרשות הפלסטינית, כמו לכל גורם פוליטי אחר, אין בקוד הגנטי שלה את גן האובדנות, ולכן היא לא תתנדב בעצמה להיעלם ולפנות את הזירה לטובת אותם גורמים שמבקשים לראות במערכת הערבית-פלסטינית את קריסת הסדר הקיים, בעיקר מאותן סיבות שבגינן היא שורדת כיום. מדובר בממסד גדול למדי שגורמי הכוח הביטחוניים, הפוליטיים והאזרחיים המרכיבים אותו ספוגים באינטרסים אישיים ואחרים ההופכים את שרידותו לאינטרס מובהק, גם עבור לא מעט גורמים אחרים בתוך החברה הערבית-פלסטינית.
זהו עניין כמובן משרת היטב את האינטרס הישראלי, אבל אין ספק שהעתיד ביהודה ושומרון ביום שאחרי לכתו של אבו מאזן יקפל בתוכו הרבה יותר סימני שאלה ופחות מכך סימני קריאה. לכן צריך לראות בסיטואציה הביטחונית הנוכחית כסוג של טעימה או בלשון התקשורת 'פרומו' לקראת האתגרים שישראל עלולה לעמוד בפניהם בעתיד לבוא ובאשר לתרחישי חוסר היציבות הביטחונית והפוליטית שעלולים לשטוף את המרחב שנהנה בסך הכול מיציבות יחסית במשך תקופה ארוכה. זה כשלעצמו מחייב מחשבה רצינית כבר בעת הנוכחית לגבי האופן שבו תתמודד ישראל עם מציאות כזו. ויפה שעה אחת קודם.
