בדצמבר 1777 נמלטו ג'ורג' וושינגטון וחייליו מפחד הצבא הבריטי לעמק פורג'. בליל חג המולד, הסתובב הגנרל וושינגטון בין חייליו המותשים, הרעבים והרועדים מקור. ליד אחד האוהלים הוא ראה חייל אחד מדליק נר ואז לוחש כמה מילים, כשעיניו דומעות. וושינגטון ניגש אליו, ושאל: "למה אתה בוכה?" החייל השיב: "אני לא בוכה. אני יהודי, והדלקתי עכשיו נר חנוכה. התפללתי שאלוקי ישראל, שנתן למכבים כוח לנצח את אויביהם הרשעים, ייתן גם לנו כוח לנצח את אויבינו. אנחנו ננצח". וושינגטון חזר לאוהלו בצעדים נמרצים, ואור חדש האיר בעיניו.
הסיפור הזה, שנכנס למיתולוגיה האמריקנית, קושר יחדיו את עם ישראל הזקן, שיש לו מדינה צעירה למדי, עִם העַם האמריקני הצעיר, שהקים את אחת המדינות הוותיקות בעולם. מרגש ומשמח לראות איך חגינו שלנו נוגעים גם בליבותיהם של אחרים. אף אחד לא יודע מה בדיוק אמר אותו חייל, ואיך בדיוק זכר אותו וושינגטון. כשאני קורא גרסאות שונות של הסיפור הזה, נדמה לי שעם השנים הוא הופך להיות יותר ויותר חלבי, יותר ויותר מדולל, יותר ויותר מופשט. ברק אובמה היה נוהג להכריז בחנוכה שזהו "חג החירות הדתית", המלמד על הזכות לחופש דת, וברוח זו נוטים לפרש באמריקה היום גם את אגדת וושינגטון והנר. פחות "אלוקי ישראל", יותר זכויות מופשטות.
זה נכון לא רק לגבי אובמה, ולא רק באמריקה. בוויקיפדיה העברית, בערך "חנוכה", מופיע המשפט המשונה הבא: "המסר העיקרי של חנוכה הוא ניצחון חופש הפולחן הדתי". באמת? מתתיהו החשמונאי שמע על זה? הרי הכוהן הזקן ממודיעין צעק: "כל המקנא לתורה והעומד בברית – יֵצא אחריי!", ובגרסה העממית: "מי לה' אליי!" הוא לא אמר: "מי לחופש הדת אליי".
אני מבין למה נוכרים שמחפשים השראה בחג החנוכה ימצאו בו מסרים יותר אוניברסליים. זה לגיטימי, ואפילו רצוי. באמת יש בכל חג מחגינו גם מסרים כאלו. אך כשמגזימים בדילול המסרים היהודיים המקוריים של החג, מקבלים תרופה הומאופתית, עם 100 אחוז מים. בחנוכה אנחנו רוצים שמן זית, ולא מים מזוקקים.
ג'ורג' וושינגטון עצמו היה אדם דתי מאוד, ומתוך אמונתו העריך גם את חופש הדת. אך אם הופכים את הדת עצמה לזוטה חסרת חשיבות, איזו חשיבות יכולה להיות לחופש הדת? באופן כללי, אני בעד חופש. אך חשיבותה של חירות תלויה בשאלה על מה מגינה החירות המסוימת הזו. מדינת ישראל שוללת מרוב אזרחיה את החופש לבחור באיזה שירות דואר יבחרו לשלוח את מכתביהם. המדינה גם שוללת מאזרחים רבים את הבחירה באיזה בית ספר ילמדו ילדיהם. העובדה השנייה מקוממת אותי הרבה יותר מאשר הראשונה, כי חינוך חשוב הרבה יותר מאשר דואר. חופש חינוכי חשוב לי משום שהחינוך יקר לי, וחופש דת חשוב רק כי הדת עצמה חשובה.
אם נמחק מהמסרים של חנוכה את אלוקינו ואת עבודתו, את שמחתו ואת יראתו, את המקדש ואת המזבח, מה יישאר מהמועד היקר הזה? חופש הדת יהפוך להיות חשוב בערך כמו החופש לדואר. בסופו של דבר, חופש הדת גם יתמסמס, כי אנשים לא נוטים להילחם בשביל דברים שאינם חשובים להם. כבר היום במדינתנו נוהגת עיריית תל־אביב, בעידודה הנלהב של דינה זילבר, לאסור על אנשים ונשים הרוצים בכך לקיים אירועים דתיים פומביים שבהם תהיה הפרדה בין גברים לנשים. ראש העיר והפרקליטה הבכירה יצהירו השכם והערב על אמונתם בחופש הדת, אבל בפועל ירמסו אותו בעקבם, פשוט משום שהדת לא מעניינת אותם.
אני תומך בחופש דת. הדת היא מבחינתי ערך עליון, ולכן חופש דת הוא צורך עליון. אני לא רלטיביסט, כי אני מאמין שיש בעולם אמת. אני לא פלורליסט, כי אני לא מאמין בריבוי אמיתות. אבל אני סובלני, כי אני מאמין שאין דרך אחרת לחיות בחברה המגוונת והמורכבת שלנו היום. אם כל אחד ינסה לכפות את ערכיו על כל האחרים, חיינו כאן יהפכו לגיהינום. פשוט אין לנו ברירה.
חירות הפרט היא המסד היחיד האפשרי לחיים משותפים במאה ה־21. כשהיא מתחילה להתערער, כמו ברדיפת הדתיים של עיריית תל־אביב, החיים המשותפים הללו נמצאים בסכנה. אבל כל זה לא קשור לחנוכה. חופש הדת אינו דגל עבורי, אלא צורך חיוני. בחופש האמונה אני מכיר; את האמונה עצמה אני חוגג.
