כותרות תמוהות־משהו העלו השבוע לסדר היום את החשש מהסלמה ביהודה ושומרון, שתבוא דווקא מצד היהודים. מקורות עלומים דיווחו שב־2017 נרשמו 79 מקרים של "פשיעה לאומנית" יהודית, אך בשנת 2018 כבר עלה מספר אירועי תג מחיר ל־118, ועד שיסתיים חודש דצמבר היד עוד נטויה. הנתונים המדאיגים הביאו, כך לפי הפרסומים בתקשורת, ל"חשש בישראל" מפני "הסלמה בשטחים". אלא שבפועל, לחבית המים השקטים נשפכו כבר כמה ליטרים של נפט, ואלה צריכים להדאיג אותנו יותר מטיפות הדיו המעטות שנמהלו בה.
אירועי תג מחיר מגונים ואסורים, והם אכן מוקעים בחריפות בידי הנהגת ההתנחלויות – מהרבנים ועד לראשי ההתיישבות. לא רק שהם חסרי תועלת, הם גם מזיקים ומסוכנים לפוגעים ולנפגעים כאחד. הנערים והנערות שמסתובבים בכפרים בגב זקוף כשתרסיס צבע בידיהם אולי מרגישים גיבורים גדולים, אבל אין במעשיהם הרבה מעבר להרמת קול ילדותית של פעוט נרגן, שמתוך עריסתו צועק על ענק משועמם "נראה אתכם מולנו". הענק יכול להיות סבלני יותר או פחות, אבל שני ילדים שמרגישים אחלה־גברים כי נכנסו באישון לילה לכפר כדי לרסס "נקמה" או "ניקח גורלנו בידינו", עלולים להיקלע ללינץ' שלא ישאיר הרבה מגורלם בידם. צה"ל יידרש לפעולה – גם אם יצליח להגיע בזמן ולחלץ אותם חיים וגם אם לא – ומשם הדרך קצרה לסבב אלימות רצחני נוסף בממדים שקשה לצפות.
ובכל זאת, בואו לא ניפול להגות גבוהת מצח בענייני ביצה ותרנגולת, ולא נתבלבל בסדר האירועים שמחבר בין גפרור לבערה. שלושה שבועות בלבד עברו מאז הסקירה הכללית שהעביר ראש השב"כ נדב ארגמן בוועדת החוץ והביטחון, ובה חשף מידע מדאיג באשר למצב הביטחוני התלוי על בלימת הסיכולים. לבקשת ראש הוועדה, ח"כ אבי דיכטר, התייחס ארגמן לנושא ה"מעין־אינתיפאדה על הגדר" שהחלה ברצועת עזה ב־30 במארס ומסרבת לדעוך; הוא הרחיב על הזירה הפלסטינית ה"מאוד לא יציבה בשנה האחרונה", ודיבר על השקט המדומה ביו"ש.
השקט הזה, שהתושבים נהנים ממנו, לא נחת עלינו באדיבות איזו רגיעה פלסטינית או תפיסה אסטרטגית חדשה של מחוללי האינתיפאדות. לגמרי לא. צה"ל ושב"כ עסוקים בפעילות מניעה יומיומית שמביאה עלינו את השקט השביר הזה. 219 חוליות חמאס נבלמו על ידי כוחות הביטחון הישראליים עד ראשית נובמבר 2018; כמעט פי שניים ממספר הסיכולים בשנת 2016 כולה, וחמישים אחוז יותר מסיכולי אשתקד. מספר המפגעים הבודדים אמנם ירד השנה, לדברי ארגמן, אבל גם הוא עומד על 590 מפגעים שאותרו בטרם יצאו לפגע. 590, לא פחות.
בסיסי הכוח של חמאס ברצועה ובחו"ל, הסביר ארגמן לדיכטר ולשאר חברי הוועדה, ממשיכים למקד מאמץ בהוצאה לפועל של פיגועים ביו"ש, הן כמאמץ תומך ל"קמפיין השיבה" ברצועה, והן כאמצעי לקידום אינטרסים רחבים יותר במערכת הפלסטינית. עם זאת, חמאס מתקשה להניע בפועל אירועים מסוג זה, בעיקר בשל יכולת הסיכול הישראלית. ובמילים פשוטות, כל סיכול כזה הציל חיי אדם – בודדים או המונים. 590 סיכולים של מפגעים שכבר הוכיחו שדריסה אחת או דקירה אחת יכולות לגדוע חיים באיבם; 219 חוליות שעלולות היו לבצע פיגועי ראווה. די בעשרה אחוזים מכל אלה, ואפילו פחות מכך, כדי להגדיר את המצב כאינתיפאדה איומה וקטלנית במיוחד.
מאז הביקור של ראש השב"כ בכנסת הספיקה האש העזתית להתלקח ולדעוך במהלך מטורף בן ימים ספורים בלבד, שנעו בין מלחמה לרגיעה. בינתיים המשיכו בקבוקי תבערה מבית היוצר הפלסטיני להתעופף בכבישי יו"ש, אבנים ניפצו שמשות רכבים גם השבוע בצירי בנימין, ופיגוע דריסה נרשם בימים האחרונים סמוך לצומת גוש עציון. על רוב ניסיונות הרצח לא שמענו, משום שהם סוכלו עוד בטרם באו לעולם. המקרים המעטים שכן התממשו נגמרו בדרך כלל בפציעות בלבד, ונטמעו בתוך שטף הידיעות החמות מהגזרה הפוליטית או המדינית ושלל חסימות כבישים שהצרו את צעדי הנהגים מסיבות שכבר קשה לזכור. אבל כל אחד מהכמעט־פיגועים האלה הוא בעל פוטנציאל לגל של משפחות שכולות והסלמה איומה.
וכן, גם זה היה לנו בימים האחרונים – נערים יהודים שריססו איזו כתובת מיותרת בכפר ערבי, ואולי אפילו חתכו טאיירים של כלי רכב מקומיים. הרפתקאות נוער השוליים שמוצא דרכו ליו"ש, ומחפש שם חוויה ילדותית שאין בה דבר מלבד מרד נעורים שנשען על אידיאולוגיה גדולה ותסכולים גדולים עוד יותר, מסוכנות כאמור לנוגעים בדבר ולסביבה כולה. ובכל זאת, ההסלמה ביו"ש אינה רשומה על שמם של הנערים האלה, שמתוך שילוב של צדק עם לא מעט כפיות טובה, מרימים קול נגד אוזלת היד של כוחות הביטחון; היא רשומה על שם הטרור הפלסטיני העיקש, זה שהוליד את התסכול בגבעות ובמדינה כולה. תרצו או לא, הנפט שנשפך לחבית מעלה ריחות קשים פי כמה מטיפות הדיו בעלות הגוון הדומה. הוא גם יותר מסוכן.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
