ההתעקשות של בנימין נתניהו על חוק גדעון סער מלמדת דבר אחד או שניים: ראש הממשלה לא מאמין לסער, לא קונה את ההכחשות שלו ולא מתכוון להתנצל בפניו על הדברים שאמר. נתניהו רוצה להעביר את החוק הזה ויהי מה, ולכן ישב שעות עם יו"ר הקואליציה דודי אמסלם ושלח אותו עם החוק לוועדת השרים לחקיקה, שתדון בו כבר מחרתיים.
נתניהו טען כזכור שסער, או בכינויו "בכיר בליכוד", רקם נגדו פוטש פוטנציאלי עם חברו, נשיא המדינה רובי ריבלין. אחרי הבחירות, חושד נתניהו, עלול הנשיא לעקוף אותו ולהטיל את הרכבת הממשלה על סער, שיהיה כבר חבר כנסת. משום כך הוא מבקש לשנות את החוק ולצמצם את סמכויותיו של ריבלין, כך שיוכל להטיל את הרכבת הממשלה רק על ראש מפלגה.
החשש הזה לא נולד אתמול. ביוני 2014 עמד סער בראש המטה של ריבלין לנשיאות וניצח. נתניהו לא יכול היה לסבול את הקשר הזה, ועד היום הוא מתקשה להאמין שריבלין יושב על כיסאם של חיים וייצמן ויצחק בן־צבי. סער עצמו תכנן להתמודד על ראשות הליכוד לקראת בחירות 2015, אבל יצא לפסק זמן תמוה בסוף 2014. עד היום לא מובן מה הניע את סער לקום ולצאת, אבל ברור שנתניהו דחף אותו החוצה ולא בכה על האובדן.
נתניהו בינתיים נקם בחברים של סער, ולא הפסיק לבלוש אחר מהלכיו בחוץ. סער עצמו חזר לפעילות באפריל 2017, למגינת ליבו של נתניהו. בפברואר 2018 כתבנו כאן כי נתניהו חושש מפעולה משולבת של החברים ריבלין וסער. הנשיא ריבלין יכה את נתניהו ברמה המוסרית, וסער יחתור תחתיו בליכוד. נתניהו גילה גם שסער מריץ מועמדים משלו במחוזות בפריימריז, חותר למקום הראשון ומסביר לפעילים כי הוא יביא קהלים חדשים לליכוד אם נתניהו ייאלץ ללכת.
בחודשים האחרונים נודע לנתניהו כי סער רוקם נגדו מזימות חדשות עם ריבלין. השניים כינו את הדברים עלילה שקרית, אבל אני דווקא נוטה להאמין לנתניהו ולא לסער, בניגוד מוחלט לצבא העיתונאים והתומכים שמכרכרים סביבו כל הזמן. סער מסוגל לכל תרגיל פוליטי, בעיקר אם מאחוריו מסתתרות שנאה גדולה ושאיפות נקם. נתניהו עצמו תחקר את האירוע, גם באמצעות שרים מקורבים לסער, והחליט לצאת למתקפת מנע מול ניסיונות שזיהה להדיח אותו בדרך נכלולית ולא כשרה. לגיטימי פלוס.
הערבים לא ינהרו
בסביבת נתניהו בדקו ומצאו שאי אפשר לקיים את הבחירות במאי 2019. הסיבה: המוסלמים חוגגים לאורך החודש את הרמדאן, ולא נאה לקיים בחירות בחג קדוש. אנחנו מתקרבים ליוני־יולי. נראה לאן נגיע.
