לי ג'נקינס היה אחד מכתבי הספורט הבכירים בארצות הברית עד לפני כחודשיים. כתבות העומק שלו למגזין "ספורט אילוסטרייטד" על כוכבי ליגות הכדורסל והפוטבול היו יצירות תרבותיות שסיפקו הצצה אינטימית לנבכי הנפש של אתלטי העל.
לפני כחודשיים ג'נקינס נשכר על ידי קבוצת הכדורסל המקצוענית (רגע…) "לוס אנג'לס קליפרס". הקליפרס נחשבים לאחד ממותגי הספורט הכושלים בהיסטוריה, כאשר הרגע המרגש בתולדותיהם היה ללא ספק הרגע שבו הורחק הבעלים המיתולוגי של הקבוצה בעקבות הערות גזעניות, כגון: "גם בישראל יש לבנים ושחורים, והלבנים נחשבים יותר".
ג'נקינס לא נשכר על מנת לשחק, לאמן או אפילו על מנת לסייע למחלקת התקשורת של הארגון הכושל. הבעלים החדש של הקבוצה, סטיב באלמר, שהיה מנכ"ל מיקרוסופט במשך 14 שנים, שכר את ג'נקינס לתפקיד שנתפר עבורו – מנהל מחקר וזהות. או בקיצור, הוא האיש שאחראי לספר מחדש את הסיפור של הקליפרס.
אין זה מקרה שהתפקיד נוצר על ידי איש הייטק ותיק ומנהל מוערך. אומנות הנראטיב, "הסיפר" בעברית, היא רכיב משמעותי בתרבות העסקית האמריקנית במשך שנים, כחלק ממדיניות שיווק בתחילה, ולאחר מכן כדרך לייצר אחדות, רתימה וזהות ארגונית. פתאום, חודש לאחר פתיחת העונה, הקליפרס מוצאים את עצמם מדורגים בצמרת הליגה, בניגוד לכל התחזיות.
דוגמה קרובה יותר היא השינוי שהביא אנדי הרצוג לנבחרת ישראל בכדורגל. אנחנו עדיין מפסידים, אבל פתאום יש כאן סיפור. פתאום יש חבורה מגובשת ללא מחנות, פתאום השחקנים שלנו הופכים ללהיט ויראלי כאשר הם מורידים את הז'קטים שלהם לפני המשחק ומכסים בהם את חבורת הילדים הקפואה שעומדת לפניהם בטקס נגינת ההמנונים לפני המשחק, ופתאום, תוך 270 דקות, אנחנו גאים באותה נבחרת, אותם שחקנים, שרק לפני כמה חודשים תהינו מה הקשר ביניהם ובין הענף הפופולרי ביותר במדינה. שוב – אותם התנאים, סיפור חדש.
היכולת להגדיר פנימה והחוצה במשפט או שניים מי אתה, היא מנוע עצום. זהות מייצרת תנועה, מייצרת רוח ומעש, מייצרת שפה משותפת ועוצמה – לקבוצת ספורט, לארגון עסקי וכן, גם למדינה.
מדינת ישראל סיפרה, בהכללה גסה, שלושה סיפורים עיקריים במהלך שבעים שנות קיומה – מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים היינו נס מפואר של כינון עם בארצו, מדינה קטנטנה ואמיצה מאוחדת וחזקה, מוקפת אויבים שמפריחה את השממה, מקבצת גלויות ומחדשת ימיה כקדם. מאז מלחמת ששת הימים אנחנו מעצמה אזורית, מרכז העולם היהודי, פלא כלכלי ומלכות ישראל השלישית.
בשנים האחרונות, כאשר מתוך ארבעים השנים האחרונות שלט השמאל חמש שנים ובשאר השנים היו ממשלות אחדות (כשש שנים) וממשלות ימין או ימין מרכז בשאר שלושים השנים, הנראטיב השתנה מעט וכעת הוא, בערך: מדינתו של העם היהודי, דמוקרטיה במגננה, אומת סטארט-אפ ומעצמה טכנולוגית וחדשנית הנמצאת תחת איום קיומי מתמיד.
הנראטיב הזה אותגר בעבר בתקופת ממשלת רבין השנייה, ולאחר מכן על ידי נאום השבטים של הנשיא ריבלין שניסה לספר סיפור מעט אחר – מדינה יהודית ודמוקרטית הנהנית מחברה סובלנית שבה חיים בצוותא ציבורים שונים, ללא רוב שולט, אלא דרך חיים משותפים משגשגים. ימים יגידו עד כמה הנראטיב הזה באמת הופנם.
גם אלו הטוענים שהעם היהודי לא צריך שינוי נראטיב, מוטב שילמדו מהציבור הציוני דתי, שנטל את ההובלה בציבוריות הישראלית בזכות העובדה שהשכיל, דרך מנהיגים כדוגמת חנן פורת ואורי אורבך ז"ל, לשנות נראטיב פעמיים בשני הדורות האחרונים, ובכך לכבוש את הלבבות.
לאור השינויים החברתיים, השסעים ואיום הפילוג בעם היהודי ובחברה הישראלית, מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה שוב, מה נעביר הלאה? מה מגדיר אותנו, את כולנו? מה מאחד, מה מייחד? בעולם שמורכב מסיפורים, מטיזרים, פרומואים, גיפים וממים, חשוב שנדע לספר סיפור אמין, קצר, קולע ומדויק, שנוגע בכולנו.
אז מה באמת הסיפור שלנו?
