"אני חוזר ואומר: אנחנו לא רוצים שום עימות. מדינת ישראל מתפתחת בקצב יפה מאוד, בהמון כיוונים – ממדע וכלכלה ועד להתיישבות ביהודה ושומרון – כך שאין לנו עניין ליזום עימות. לכל מלחמה יש מחיר לא פשוט – קודם כול בחיי אדם, וכן מחיר כלכלי, מדיני ופוליטי. אנחנו אומרים בצורה גלויה וברורה: אין לנו תוכנית ליזום מהלך צבאי לא בדרום ולא בצפון, אבל אם תתחילו, לא יהיה יותר צוק איתן, לא יהיה אמצע. בכל מקום שמישהו ינסה לאתגר אותנו, נעשה הכול כדי לא להשאיר אבן על אבן".
את הדברים הללו אמר אביגדור ליברמן ליוחאי עופר ולי בריאיון לרגל ראש השנה, לפני שנה וחודשיים. שאלנו את שר הביטחון דאז אם זו התשובה גם לשאלה מדוע אסמאעיל הנייה עדיין חי (כזכור, ליברמן הצהיר בעבר ש־48 שעות אחרי שימונה לשר ביטחון – הנייה לא יהיה בין החיים, אלא אם יחזיר את השבויים והנעדרים. מאז עברו כבר איזה שעתיים־שלוש). "אני יכול לדבר פשוט במספרים", ענה לנו ליברמן. "אם מסתכלים על הסטטיסטיקות, 15 החודשים האחרונים הם החודשים השקטים ביותר בעוטף עזה מאז 1967. גם ביהודה ושומרון מדובר בתקופה שקטה. כוחות הביטחון סופרים כל אבן שנזרקת לכיוון ישראלים וכל בקבוק תבערה, כל ירי לשטחנו וכל פיגוע. כל עוד הרגיעה נמשכת, אני מוכן לספוג את ההקנטות על כך שאסמאעיל הנייה עדיין חי".
אבל הרגיעה הופרה לחלוטין, ההקנטות התחדשו והתגברו, וליברמן הודיע על התפטרותו מהתפקיד שכה ייחל לו. לא, לא באמת כמחאה על כבילת ידיו, אלא כדי להציל משהו מהבסיס האלקטורלי שלו. שבויים בתפיסת ארץ נהדרת את דמותו של ליברמן, אפשר היה להאמין שיו"ר ישראל ביתנו יזיז הרים במשרד הביטחון, ינהל מערכות, ידפוק על שולחן ויביא לסיום הקרקס העזתי. אבל ליברמן של המציאות הוא לא הסובייטי הקשוח של תוכניות הסאטירה. השבוע, למרבה המבוכה, הוא טען שהציע פתרונות בקבינט, אבל לא שמעו לו. לשולחן הקבינט שלום.
"אתה רואה קבינט שאומר לצבא ללכת עד הסוף בעניין הזה ולהכריע את חזבאללה?", שאלנו את ליברמן על הגזרה הצפונית, שבערה בספטמבר 2017. "קבינט בדרך כלל מתחשב בדעת הצבא, והצבא צריך לשדר דברים ברורים", ענה. "אם יש צבא נחוש שמבין מה צריך לעשות ומקבל על עצמו את המשימה, אני מניח שנוכל לשכנע גם את הקבינט". במהלך שיגורן של 500 רקטות חמאסיות השבוע, הבהירה הצמרת הצה"לית־שב"כית שאין לה שום עניין בעימות שסופו הכרעה, והקבינט בראשות בנימין נתניהו התיישר והצדיע. גם ליברמן. זה לא הפריע לו לטעון מאוחר יותר שהפעולות הצה"ליות בימים האחרונים למתקפת חמאס על הדרום היו "בלשון המעטה מענה לא מספיק, לא הולם".
בריאיון ההוא עמנו הוא דיבר קצת אחרת. "ברצועת עזה עשינו כבר שלושה מבצעים, ומה הטעם? בכל שנתיים אנחנו חוזרים לשם לעוד מבצע ועוד מבצע, וכך זה ימשיך שוב ושוב אם לא תהיה הכרעה. בצפון הייתה לנו לבנון הראשונה והשנייה ואם זה ימשיך ככה נחזור גם ללבנון השלישית והרביעית, אין טעם… בדרום שינינו גישה לחלוטין כשאנחנו מגיבים על כל ירי, לא יורים על החולות אלא מקזזים להם יכולות. פוגעים במטרה איכותית". הקול קול ליברמן, התפיסה תפיסת צה"ל 2017־2018. ליברמן לא הפך שולחנות השבוע וגם לא את עורו. הוא פשוט מעולם לא היה הגנגסטר שניסה וניסו אחרים למכור לנו. גם לא כוח מניע שמסוגל לשנות סדרי בראשית.
תזכירו לצה"ל לנצח
ועם כל זה, בדבר אחד צדק ליברמן בזמנו, וצודקת הצמרת הצבאית היום: מבצע קרקעי לא היה מוביל לדבר מלבד שפיכות דמים שתסתיים בהפסקת אש דומה לזו שהושגה ממילא. כשמדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה חוששות כל כך מהאלטרנטיבה שתבוא במקום חמאס, התוצאה המתבקשת היא מדינה חלשה, נרצעת ונתונה לשיגיונות של האויב.
אין מלחמה סכום אפס, וגם הצבא הטוב בעולם לא יכול להניע כוח של 30 אלף לוחמים ולצאת מקרבות בסדר גודל כזה בלי לספוג מספר דו־ספרתי ומעלה של הרוגים, אפשרות לכמה חטופים או נעדרים, וכמובן פגיעה קשה בעורף, שגם הוא עשוי לשלם מחיר דמים. למלחמה כזו היה ערך אילו הביאה לסוף הסיפור העזתי־ישראלי, אבל זה לא מה שצפוי לקרות. הרשות הפלסטינית, שעושה ככל יכולתה לחסום כל דרך להבראת עזה, מעוניינת מאוד בהסלמה. היא משתוקקת לניצחון ישראלי – יעלה כמה שיעלה – ומחכה לקבלת מפתחות עזה לידיה בסופו של המהלך. אין טעם במלחמה שבסופה יתברר שאנו היינו מגש הכסף שעליו ניתנה עזה לרשות הפלסטינית, שתצליח לשלוט בשטח או שלא; שתביא לשינוי ביחסי עזה־ישראל או שלא; שתחדל ממעשי הטרור או שלא.
בדיוק בשביל זה יש חיל אוויר, חיל מודיעין, סייבר ומה לא. צה"ל הוכיח לא פעם ולא פעמיים שביכולתו לסכל העברת נשק ולפוצץ מעבדות ומחסני תחמושת בסוריה, בהפגזות פינצטה מדויקות. בדרום, משום מה, הוא נמנע מנטילת יוזמה ונדרש למטח רקטות על ישראל כתירוץ לביצוע פעולות. אותו צה"ל שנלחם בטרור והכניע אותו ב"חומת מגן" נותר חסר אונים מול עפיפוני נפץ ונשק מאולתר של חמאס. הוא יכול וצריך להכריע את חמאס בלי להיכנס לביצה העזתית. אכן, העולם יזעם, העולם יגנה. אבל מוטב לככב בתעמולה גרועה של מוחמד בכרי מאשר להשפיל מבט מול משפחה משדרות, מאשקלון או מכרם־שלום.
בשביל לממש צעדים דרסטיים כאלה, צריך להפסיק להתייחס לעזה כאל מקרה סוציאלי, ולהתחיל להילחם בה כפי שנלחמים באויב. חמאס הוא ארגון טרור דיקטטורי שהשתלט על עזה, אבל הוא הריבון שם כרגע. לא יעלה על הדעת להתרכז בסבל של תושבי הרצועה ולנתק זאת מהסבל של תושבי ישראל, ממש כפי שלא היינו מתעלמים מטרור ירדני, אילו עלה שם שלטון עוין שהיה מפגע בנו ממזרח.
מבצע "צוק איתן" הסתיים לאחר שצה"ל פגע בגורדי השחקים בעזה. ההרס וההשפלה היו ניכרים לעין. אז הבטיחו בצמרת הביטחונית שאת הסבב הבא, יתחילו מהנקודה הזו. זה לא מה שקרה השבוע. ההכלה הבלתי נסבלת מצד הדרג הצבאי והמדיני מול עזה, מביאה לאובדן ההרתעה גם בגבול הצפון ובחזית האיראנית, ולפגיעה מורלית כבדה באזרחי המדינה חסרי האונים. על החלק הזה אחראי קודם כול הקבינט, אבל גם צמרת צה"ל לא יכולה לצאת נקייה ממנו. פעם קראו פה לממשלת שמאל שתניח לצבא לעשות את שלו, תחת הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". היום נראה שצה"ל עצמו לא מעוניין בכלל להכריע את המערכה.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
