פעם, כשהייתי קטנה, נהגו ילדי השכונה להתכנס מאחורי בניין ברחוב ולשחק ב"מחבואים עמודים". כל עמוד מוספר בגיר, ובזמן שהעומד ספר עד עשר חבריו התחבאו מאחורי העמודים והוא נדרש להסתובב ולנחש את מיקומם.
עד שהגעתי, שיחקו במשחק הזה בנים בלבד. "הבנים יותר מהירים", הם הסבירו, "והחצאיות של הבנות בולטות ומתנפנפות ולכן הן תמיד מפסידות". תנו לי ניסיון אחד, התחננתי, ואם אני לא מנצחת אל תשתפו אותי יותר.
המשחק התחיל. היה לי ברור שהחצאית אכן מגבילה אותי וחשבתי איך אוכל להשתמש בחיסרון הזה לטובתי. אז חלצתי את הנעל, הצבתי אותה כך שתבצבץ מאחורי אחד העמודים והלכתי להתחבא מאחורי עמוד אחר. העומד בלע את הפיתיון. הוא היה בטוח שאני נמצאת מאחורי העמוד שבו הוצבה הנעל. ניצחתי, אבל לא היה מי שיעמוד ויכריז – בת פלוני הביסה אותנו. במקום זה, הבנים התאגדו וטענו שרימיתי במשחק.
לכל אישה ישנה נקודת הזמן המסוימת שבה גברים זלזלו באינטליגנציה שלה. כי ככה זה כשאישה מצליחה – מתישהו תמיד יבוא איזה אלעזר שטרן וינסה לגמד את הישגיה. בין שהתכוון שמירי רגב התקדמה הודות למיניות שלה או בין שבזכות סתם חנפנות שימושית, שטרן ניסה לטעון שרגב לא הגיעה רחוק בזכות כישוריה אלא באמצעות מניפולציות. על הדרך הוא גם שכח שהשתמש באותן שיטות כדי להתקדם בהיררכיה הצבאית – כפי שחשף חננאל מגד.
מירי רגב אינטליגנטית. היא אולי לא אינטליגנטית בדרך שגברים כמו שטרן אוהבים לבחון (ציטוט משירים של הרב שלום שבזי למשל), אבל זה בדיוק כמו הבנים מאחורי הבניין שמדדו את יכולותיי לפי אמות המידה שחשובות להם (מהירות) ולא אלו שניצחו לבסוף את המשחק (תחכום). יש מגוון סוגי אינטליגנציה שהופכות אותך לפוליטיקאי מוצלח, ולרגב יש לא מעט מהן. צריך טונות של תבונה רגשית ויכולת לסחוף אחריך אנשים כדי להגיע למקום שרגב נמצאת בו כרגע. ובכלל, גם רמי לוי סבל מדיסלקציה ונשאר כיתה. מישהו מסוגל היום לערער על כך שיש לאיש הזה אינטליגנציה עסקית גדולה פי כמה מזו של מתחריו?
אבל גם כאשר אישה עומדת בכל הסטנדרטים הנחשבים, לא תמיד מאירים לה פנים. קחו למשל את המגישה הילה קורח: ילדה מחוננת, בוגרת גל"צ, סיימה שני תארים, מתמחה כרופאה ועדיין מתמודדת באולפן עם מרואיינים שפותחים את טיעוניהם במילים "תראה אברי".
נמשיך עם הניצחונות הנשיים בבחירות לרשויות המקומיות: עליזה בלוך מבית־שמש היא בעלת שני תארים ודוקטורט. השכלתו של ראש העיר שהחליפה, משה אבוטבול, לא מתוארת אפילו בוויקיפדיה. גם עינת קליש־רותם סיימה שני תארים בהצטיינות ודוקטורט בתחומים הקשורים לאדריכלות ותכנון ערים, ואילו יונה יהב למד משפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון. תראו כמה אתגרים נדרשו השתיים האלה לצלוח כדי שיוכלו לומר לעצמן שהן מסוגלות לרוץ.
ערב הבחירות אמרה לי מתמודדת באחת הרשימות: "לנשים ישנם הכישורים הטבעיים שמתאימים לניהול ערים. הן מתוקתקות, יודעות לתמרן בין הרבה משימות ומתכננות לעתיד. אין סיבה שלא נוכל להעביר את הממלכות הקטנות שאנחנו מנהלות בבית לגודל של עיר".
אז למה נדרש לנשים זמן רב כל כך להתעורר? כי כל השנים משדרים להן שמה שהן יודעות זה אף פעם לא מספיק. שעד שלא יהיו בעלות רזומה מופתי, וידקלמו בעל פה את כל האנציקלופדיות ואת השירים של שבזי – אין להן זכות לדרוש תפקיד בכיר.
דוח פנימי של חברת "היולט פקארד" מצא שגברים יגישו קורות חיים לעבודה גם אם הם מתאימים רק ל־60 אחוז מהקריטריונים, ונשים יגישו קורות חיים רק אם הן מתאימות ל־100 אחוז מדרישות המשרה. יוצא שהרבה מהמשרות המבוקשות במשק מאוישות על ידי גברים שהעזו, שהייתה להם החוצפה, לא שהיו כישרוניים יותר בהכרח. את התוצאות אנחנו רואים בשטח: יותר מדי נשים בעלות יכולות אינטלקטואליות גבוהות משרתות בוסים הרבה פחות כישרוניים מהן. פעמים רבות תגלו שמאחורי המנהל הנחשב עומדת עוזרת חרוצה, לעיתים גם משכילה וחכמה ממנו, והיא זו שמביאה את כל הרעיונות הטובים.
רוב הגברים לא יבינו, יגידו שאני מגזימה. רק מי שעברה את מתלול החיים של אישה – שאמרו לה לפחות פעם בישיבת דירקטוריון "אין לך מושג", שניסו לקשר את הצלחותיה למניפולציות פתייניות, שגילתה שגבר באותו תפקיד מרוויח שליש יותר ממנה, שקראו לה באולפן קלפטע כי העזה לערער על מוסכמות שטבע גבר, שאמרו לה "שהיא לא מכירה את הנתונים" ושהיא לא תוכל להתחבא מאחורי עמוד כי יש לה חצאית – תבין על מה אני מדברת.
אם מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, אז מאחורי אישה מצליחה יעמוד לא פעם גבר שיגיד שהיא ליקקה את דרכה להצלחה, ובכלל, שהוא יכול היה לעשות את הכול טוב יותר ממנה.
