ההכרעה העומדת על הפרק בבחירות ביום שלישי הקרוב בירושלים היא בעצם די פשוטה: גם מבחינת ההצבעה על המועמד הנכון, וגם מבחינת הסיכונים בבחירה לא נכונה. דווקא משום כך, האפשרות הריאלית שבסופו של דבר ייבחר המועמד הלא ראוי לא נותנת מנוחה.
חשוב לדייק: אף שמדובר בהצבעה אישית, ההכרעה הברורה אינה נובעת מהביוגרפיה או האישיות של שני המועמדים. אני לא מקורב לאף אחד מהם, כך שלא אוכל לבחון את פערי האישיות ביניהם, ומבחינת הביוגרפיה, בהחלט לגיטימי לחשוב שמשה ליאון הוא מועמד מועדף, כיוון שצבר בחייו יותר תפקידים בכירים וניסיון ניהולי – כראש משרד רואי חשבון מצליח, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, וכיו"ר של כמה חברות ממשלתיות – משצבר יריבו, עופר ברקוביץ'.
ובכל זאת, הבחירה בברקוביץ' ברורה בגלל השוני המובהק בין שתי הדרכים הפוליטיות שכל אחד מהם מבטא. ליאון לא גדל בירושלים אלא עבר אליה לפני כחמש שנים, כשהציג את עצמו לראשונה כמועמד לראשות העיר. זה כשלעצמו אמור להחשיד אותו בשיקולים זרים, אם של עצמו (רצון בתפקיד בכיר יותר מאשר ראש עיריית גבעתיים), ואם של פטרוניו, אריה דרעי ואביגדור ליברמן. לעומתו, ברקוביץ' הוא ירושלמי מלידה, והמחויבות שלו לגורלה נראית טבעית לגמרי.
יתר על כן: מלבד ברקוביץ', כל שלושת המועמדים המרכזיים בסיבוב הראשון – ליאון, זאב אלקין ויוסי דייטש – נסמכו על "בלוקים" של קולות חרדיים, שהצביעו בעדם לאו דווקא מתוך הכרעה אישית אלא מתוך מחויבות לרבנים. מתוכם, ליאון הוכיח שהתמיכה של מצביעים עצמאיים בו היא הנמוכה ביותר: בזכות הבלוקים הוא אמנם זכה ליותר קולות מכל מועמד אחר בהצבעה לראשות העיר, אבל רשימתו זכתה ב-5,000 קולות בלבד ולא הכניסה אפילו מנדט אחד למועצה. לעומתם, ברקוביץ' הוא המועמד היחיד שרק ירושלמים עצמאים הצביעו בשבילו, ללא שום בלוקים מכורים, ובכל זאת זכה ל-29 אחוזים מהקולות בהצבעה לראשות העיר, ורשימתו הפכה לסיעה הגדולה ביותר במועצה.
המצב הזה יגרום לליאון, המתיימר כמובן להיות ראש עיר של כולם, להיות תלוי לחלוטין בפטרוניו הפוליטיים. ראשית הפטרונים האישיים, דרעי וליברמן, שניים מהשועלים הערמומיים והמושחתים יותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שתמיכתם בו בוודאי אינה נובעת מחיפוש טובתה של ירושלים אלא מחיפוש עמדת כוח שגם יכולה לספק הרבה ג'ובים למקורבים; ושנית הפטרונים המפלגתיים, העסקנים והרבנים של ש"ס ודגל התורה, שבוודאי אינם מחויבים לצרכים של כלל תושבי ירושלים, אלא רק לאלה של קהלם. הם סקטוריאליים עד כדי כך שאפילו בעצרת התמיכה בליאון לא היסס מנהיגה הרוחני של ש"ס, חכם שלום כהן, לבזות את המצביעים בבית-שמש (בכללם גם לא מעט חרדים), שהתעניינו, רחמנא ליצלן, בניקיון העיר.
כל הטיעונים האלה מבהירים שלמעשה לא ראוי שתהיה כאן התלבטות: ברקוביץ' צריך לקבל את קולותיהם של כלל התושבים המעוניינים בטובתה של ירושלים, ולזכות בקלות בתפקיד ראש העיר. אבל בדרך לשם ניצבים שלושה מחסומים.
הראשון הוא מחסום שיעור ההצבעה הנמוך של החילונים והמסורתיים. אלה מניחים, מן הסתם, שלא כל כך משנה מי יהיה ראש העיר, כי ממילא כולם מושחתים. ובכן, זה תמיד משנה, ובוודאי
בבחירות הללו, שבהן ברורה כל כך הבחירה בין מי שאכפת לו מהעיר ובין מי שמעוניין באינטרסים של שולחיו.
המחסום השני הוא חלקים נרחבים מהציבור הדתי-לאומי, שרוצים "מועמד משלנו": דתי, ימני, ואולי גם מזרחי. לאלה יש לומר: העדפת מועמד בגלל מוצאו המזרחי היא לא פחות גזענית מהעדפת מועמד בגלל זהותו האשכנזית, וגם אם נניח שברקוביץ' עצמו הוא שמאלן אנטי-דתי – ואין שום ראיה לכך – הרי יש בסיעתו די דתיים וימנים ש"ישמרו עליו". לעומת זאת, ליאון כבר הוכיח, בעצם נכונותו לתלות מוחלטת בחרדים, שלא אידיאולוגיה כלשהי מניעה אותו, אלא רק האינטרס האישי.
המחסום השלישי הוא החרדים, שברובם עדיין רגילים להצביע לפי הוראות הרבנים. אמנם, הבחירות בבית-שמש הוכיחו שיש התחלת התפכחות גם במחנה החרדי. גם שם מבינים שהוראות הרבנים לא בהכרח נועדו להיטיב עם העיר ועם תושביה, אלא עם אינטרסים זרים, מסוגים שונים. יתר על כן: האינטרס החרדי ארוך הטווח אינו להמשיך ולהשליט השקפה סקטוריאלית בזכות הכוח הפוליטי. דרך כזו רק גרמה וגורמת לשנאת החרדים, וגם לבומרנג פוליטי במקרה שאפשר להסתדר בלעדיהם. רק שותפות חרדית בקואליציה רחבה, שעניינה הטוב המשותף, תבטיח שגם האינטרס החרדי יובא בחשבון בעיצוב הטוב הזה.
מצביעי ירושלים צריכים אפוא להתעורר ממוסכמות ישנות ולהכריע: האם ינהלו את הקרב הסקטוריאלי של הפוליטיקה הישנה, או שיתמכו בעיצובה של פוליטיקה חדשה, שעניינה מה שטוב לכולם.
