בשנה הקרובה, מותר להעריך, אחרי מגעים קדחתניים שינהל בארמון ברבת־עמון שליח כלשהו דמוי־מולכו מטעם ראש הממשלה, תשוגר הודעה לקונית לעיתונות על המשך החכירה הישראלית באזור נהריים ובמובלעת צופר בערבה. אנחת רווחה כללית תישמע.
באותה מידה אפשר להניח שאת התמורה שתינתן לעבדאללה על שהואיל בחסדו לשמר את הסכם השלום – ולוּ על האש הקטנה ביותר האפשרית – לא יציינו בהודעה העתידית הזו. אותה ייאלצו אזרחי ישראל לגלות בכוחות עצמם.
האם היא תהיה קיצוץ נוסף במכסות היהודים חובשי הכיפה המורשים לעלות להר הבית? בגידול דרמטי בהיקף הווקף? בבניית מסגד נוסף בהר או בדלדול נוכחות המשטרה הציונית בו? ואולי כל אלה גם יחד ועוד? לנתניהו פתרונים.
נתניהו הרי לא זקוק למשברים דוגמת הנוכחי כדי להעניק לממלכה האביונה השכנה זכויות ריבוניות בהר ברוחב יד. בסתיו 2015 הוא עשה למען שימור היחסים עם עבדאללה את מה שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפניו, כשהכריז באופן פומבי שיהודים רק מבקרים בהר הבית ושזכות התפילה במקום שמורה למוסלמים בלבד. למען שימור הקשרים התקינים עם מלך ירדן הסיר ראש הממשלה לפני שנה ורבע את גלאי המתכות בהר הבית.
קודם לכן הוא אישר לירדנים לפקח באמצעות מצלמות על הנעשה בהר, מהלך שלא יצא לפועל רק בגלל הפלסטינים שלא התלהבו להעניק אמצעי שליטה כאלו לעבדאללה. למענו אישר נתניהו להגדיל שוב ושוב, עד למאות רבות, את מספר אנשי הווקף שמטרידים בהר את קבוצות היהודים, מספרי שיא שלא נרשמו לפני כן מעולם.
לפני ארבע שנים הטריח נתניהו את עצמו לרבת־עמון רק כדי לתת שם למלך את מבוקשו (שהתברר כמובן מאוחר יותר ולא בהודעה רשמית) – הגבלת עליית יהודים שומרי מצוות להר לקבוצות בנות חמישה־חמישה, ואיסור על עליית חברי כנסת להר.
האמת העגומה היא שמבחינת ראש ממשלת ישראל, הר הבית הוא בעיקר אמצעי תשלום זמין. לא רק לירדנים מחלק נתניהו ביד נדיבה את נכסי העם היהודי במקום הקדוש בעולם. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה הוא אפשר לווקף ללא כל עכבות לבנות שני מסגדים בהר – באורוות שלמה ובשער חולדה הכפול ("אל־אקצה אל־קדימה"). זאת אחרי שבמשך 1,300 שנים לא נוסדו מסגדים חדשים בהר. לאחרונה מתגלגלים בתקשורת רעיונות שאפשר לשער את מקורם, להכניס גם את הסעודים לתוך שטח ההפקר הזה, הר הבית. מי יודע? אולי רצח חשוקג'י יוציא את החשק לעשות זאת.
הירדנים רואים בשנים האחרונות בעיניים כלות את התגברות העלייה היהודית להר, את המאבק העיקש של יהודים שומרי מצוות על זכות התפילה בו, את הנפת דגלי המדינה שם בידי אזרחים יהודים מעת לעת, והם אינם יודעים את נפשם מרוב זעם. אי השלום בנהריים והמובלעת באזור מושב צופר בערבה, עסקת הגז ואפילו המים החיוניים שמזרימה ישראל ברוב טובה לירדן ומצילים אותה מגסיסה בצמא, אינם חשובים למלך ההאשמי כמו מעמד בית המלוכה שלו בהר.
בפועל מי ששולטים במתחם ביד רמה הם דווקא אנשי ראאד סלאח, אבל גם מראית עין של שליטה חשובה לעבדאללה יותר מכל המתנות היקרות שמעניקה לו מדינת ישראל. זה נשמע כמעט מיסטי, אבל מה שמותיר את הממלכה ההאשמית מעל למים לדעת ראשיה עצמם הוא ההחזקה במקום הקדוש הזה. לולא התואר המסורתי "שומרי המקומות הקדושים", ההאשמים היו מאבדים את ראשם כבר מזמן.
מצד שני, ייתכן מאוד שזה יקרה גם כך בשנים הקרובות, למרות מאמצי ההחייאה הישראליים. ממילא מתעצמת השאלה הנוקבת מה בכלל אנחנו מרוויחים בסיפור הזה.
למה באמת נתניהו עושה זאת? כי הוא מחזיק בתפיסה – ששווה פעם אחת ולתמיד בחינה אמיתית – שלפיה הצלת השלטון ההאשמי והחזקתו המלאכותית בחיים הן אינטרס ישראלי.
ראש ממשלתנו הוא חסיד של שמירת הסדר הקיים, של סטטוס־קוו בכל דבר ועניין. עלות שימור היחסים הסדירים עם הישות הקלושה הזו הולכת ומתנפחת עם השנים, ובכל זאת נתניהו משלם אותה, וכנראה לא בלב נשבר.
