ביום שלישי בשש בערב לקחתי את אמי בת ה־92 פלוס להצביע בבחירות. על ההודעה לבוחר ששלח משרד הפנים צוינה כתובת הקלפי, "בית ספר ויצ"ו בית־הכרם, רחוב החלוץ 47" (מעולם לא היה שם בית ספר, אבל מילא). שר הפנים אריה דרעי בישר על גב ההודעה כי "להשתתפותכם בבחירות יש חשיבות רבה בהשפעה על תחומי החיים השונים במקום מגוריכם". דרעי גם הבטיח כי הקלפי תהיה פתוחה ברציפות מ־7:00 בבוקר ועד 22:00 בלילה.
גם אנחנו חשבנו כך, אבל אחרי הליכה איטית אל הקלפי התברר שיש מי שלא כל כך מעוניין שנשתתף בבחירות. שער הכניסה למעון ויצ"ו היה סגור, והמקום חשוך ושומם. מישהו טרח להדביק על הסורגים הודעה לקונית שלפיה "הבחירות הועברו לבית הספר דרור, רחוב השחר 18", אפילו בלי להתנצל. רחוב השחר בבית־הכרם רחוק למדי מויצ"ו, גם במכונית, והבוחרים לא התכוונו להפוך מרצונם למטורטרים של דרעי. רבים מהם, התברר לי, הגיעו במהלך היום לקלפי הלא קיימת וחזרו לבתיהם.
אני יכול להניח בוודאות שעופר ברקוביץ הפסיד את רובם המכריע של קולות האנשים מבית־הכרם שבאו והלכו. נקווה שלא הייתה כאן יד מכוונת. אבל זו לא הבעיה העיקרית של המועמד החילוני. ברקוביץ הוא בחור נמרץ שהצליח לבנות קמפיין מרשים. הנוכחות שלו בכל רחבי העיר בחודשים האחרונים הפתיעה רבים. היה וייב גדול סביב המועמדות של ברקוביץ, והפעילים שאפו לניצחון בסיבוב הראשון. ביום הבחירות הסתובבו בשכונות מכוניות של 'התעוררות', התנועה של ברקוביץ, חילקו פלאיירים מעוצבים היטב וקראו ברמקולים לאנשים לצאת לקלפי.
אבל האנשים לא יצאו, לפחות לא בהמוניהם. זוהי האכזבה הגדולה בעיר שבה הציבור האזרחי מתלונן ומקטר, דורש שינוי בסדרי העדיפויות ומאיים לעזוב לשפלה, אבל ברגע האמת הבוחרים, בעיקר המסורתיים, לא באים לסייע למועמד שלהם. אם המצב הזה יימשך גם בסיבוב השני ב־13 בנובמבר, ברקוביץ יכול לוותר מראש על ההשתתפות. אם הציבור שלך לא מגיע, אז מי כן?
זאב אלקין ויוסי דייטש, שני מועמדים נוספים, סבלו מאותה תסמונת, אבל כאן המצב היה הרבה יותר חמור. ברקוביץ לפחות לא מצא את עצמו מתקוטט דווקא עם המצביעים הפוטנציאליים שלו. הם רק גילו אדישות ותבוסתנות מופקרת ולא מובנת. אלקין הסתכסך עם הליכוד, ודייטש עם ש"ס ודגל התורה. אלקין הוא תעלומה בעיניי. אין לי מושג איך איש מחושב ומהיר תפיסה כמוהו הצליח להיכנס למרוץ שבו לא היה לו הרבה סיכוי מלכתחילה, ומדוע לא פרש בכבוד אחרי שהבין כי אין לו תמיכה חרדית, ובעיר כמו ירושלים אתה לא יכול לנצח בלי תמיכה חרדית מאחוריך, לפחות חלקית.
כפי שזה נראה, ראש העיר ברקת מכר לאלקין סיפור שנגמר בפדיחה של פחות מ־20 אחוזים מהקולות. ברקת שכנע את אלקין שהוא יכול לנצח בירושלים כפי שהוא ניצח בפעמים הקודמות. אלקין בנה על התמיכה של חסידות גור, שמובילה את אגודת ישראל. סגן השר יעקב ליצמן, האיש החזק בחסידות, תמך בברקת לפני חמש שנים. הרב שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, טען אז כי בתמורה הוא קיבל את מתחם מחנה שנלר הענק. ליצמן הבטיח לעמוד גם מאחורי המועמדות של אלקין, שאותו הוא אוהב באופן אישי. אנשיו של ליצמן הימרו בתחילת הדרך על ניצחון בטוח של אלקין בבחירות, אבל שום דבר לא קרה.
אלקין הסתבך גם עם הליכוד, מה ששיגע את המצביעים בימין. ראש הממשלה נתניהו תמך באלקין, אבל סניף הליכוד המקומי יצא נגדו. בשבועות האחרונים היה נדמה שאלקין עצמו נוטש את המרוץ ומשליך במקומו לזירה את נתניהו. קירות הבניינים הגדולים בירושלים כוסו בדיוקנאות־ענק של ראש הממשלה שקרא לתמוך באלקין. נתניהו אפילו עזב את הלשכה ובא להסתובב עם אלקין בשוק מחנה־יהודה. אלפי תושבים קיבלו ממנו הודעות קוליות והתבקשו לצאת להצביע, כאילו מדובר בשאלה של חיים ומוות.
שימו לב לנתון הבא: 62 אלף מצביעים נתנו את קולם לליכוד בבחירות לכנסת ב־2015, אבל רק כעשירית מהם (7,846 מצביעים) שלשלו את הפתק 'מחל' בבחירות הללו, למרות הקריאה המפורשת של נתניהו. עכשיו אלקין יחזור לממשלה וינסה להסביר ולמזער נזקים. יש לי תחושה שבכירים בליכוד, ולא רק גדעון סער, נהנים לראות את המפלה של נתניהו והמועמד שלו. אין פוליטיקה בלי יצרים ושמחה לאיד. ואגב, איפה ברקת שמשך את אלקין למרוץ, מסר לידיו את התנועה והתקציבים שלו, ודרבן אותו לאורך הדרך? ברקת רצה רק שאלקין יכריע את ליאון וברקוביץ, יריביו ושנואי נפשו, שאיתם הוא סוחב חשבונות ישנים בעיריית ירושלים.
נטולי בסיס
מה שלמדנו בבחירות הללו הוא שהקולות לא מחכים בחוץ לאף אחד. אתה צריך להביא את כל המצביעים שלך ורק אחר כך לבנות על האחרים, אם בכלל. על נתניהו ואלקין דיברנו. גם יוסי דייטש נכשל מאותה סיבה. החרדים בחלקם הניכר לא תמכו בו. הקמפיין המאומץ של דייטש בקרב החילונים העלה חרס. כך גם ההבטחות שיקבל קולות בקרב דתיים־לאומיים מתונים. חילונים ואפילו מסורתיים־לייט לא מצביעים לחרדי כמו שחרדים לא מצביעים למועמד חילוני, אלא אם כן עובד כאן יצר הנקמנות ורצון ההישרדות. כך החרדים יצאו בהמוניהם לתמוך באהוד אולמרט בנובמבר 1993 כדי לנקום בטדי קולק שפגע בהם. מאותה סיבה תמכו החרדים הליטאים מדגל התורה בראש העיר החדשה של חיפה, עו"ד עינת קליש, רק כדי להכניס ליונה יהב.
אלקין ודייטש נשארו בלי בסיס, וגם משה ליאון, המנצח הגדול של הסיבוב הראשון, הוא מועמד בלי יסודות. איך יודעים? הרשימה שלו למועצת העיר זכתה באפס מנדטים. למה הדבר דומה? למועמד שזוכה בבחירות ישירות לראשות הממשלה אבל בכנסת אין לו מפלגה, וכדי לסדר לו מקום צריך להגדיל את מספר המושבים בבית ל־121. ליאון הוא איש מוכשר וחביב שעבד קשה לאורך הקדנציה, ובבחירות גבר על המועמד של נתניהו ונפתלי בנט, אבל בעיקרון הוא מועמד של דיל חרדי בין ש"ס ודגל התורה. ליאון ידע לעודד ולהחזיק היטב בדיל הזה, שפירק את החברה החרדית, מה שמלמד על כך שהוא גם פוליטיקאי טוב. השאלה הגדולה היא האם הוא יצליח להשתחרר מאריה דרעי, משה גפני, אביגדור ליברמן והאחרים שהריצו אותו, ולגלות שמץ של עצמאות אם ייבחר לראשות העיר.
האם יצר הנקמנות ותחושת השנאה המדוברים יקבעו את זהותו של ראש העיר הבא? ב־13 בנובמבר יתמודדו כאמור ליאון וברקוביץ בסיבוב השני. גורלה של ההתמודדות הזאת תלוי כנראה בליצמן ובאגודת ישראל החסידית. אם יחליטו להיפרע מהיריבים המרים בש"ס ובדגל התורה, ברקוביץ החילוני ינצח. אם יבלעו את התבוסה בסיבוב הראשון וילכו עם ליאון, הם יהפכו לגלגל השלישי במכונית של ש"ס ודגל התורה. אולי בכלל הם היו צריכים ללכת עם אלקין, ואז היו מלגלגים היום על ש"ס ודגל. הכול עניין של שכל ישר עם הימור פוליטי טוב.
