הקיסר אוגוסטוס, מייסד האימפריה הרומית, האמין בספרות: הוא ידע מה גדול הכוח של הספרות ללכד סביבה את המון העם ולהעניק לו תחושה של שייכות לאומית. בשנת 29 לפני הספירה פנה הקיסר למשורר הרומי וירגיליוס, והזמין אותו לכתוב אופוס רחב-יריעה שיגולל את סיפור ייסודה של רומא, ובכך גם יתרום להאדרת שמו של הקיסר. התוצאה הייתה "אינאיס", יצירה מופלאה שהפכה לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר במערב. היא הפכה לכזו לא בגלל ההזמנה של אוגוסטוס, אלא למרות ההזמנה שלו, ובזכות כישרונו של וירגיליוס, והיא חריגה במינה: ההיסטוריה מלמדת שכאשר השלטון מתערב באמנות וביצירה, התוצאות הן לרוב מגויסות, דלות ומשעממות.
מירי רגב איננה אוגוסטוס ועמוס עוז ודויד גרוסמן אינם וירגיליוס, אך חוק הנאמנות בתרבות שמקדמת רגב לאחרונה הוא חוליה נוספת בשרשרת ניסיונות כושלים – מבחינה אמנותית – להכפיף את התרבות לצרכיו ולאמונותיו של הריבון. במקום לתת לקיסר את אשר לקיסר ולתת לסופר את אשר לסופר, החוק של רגב – שמציע לשלול מימון ממוסדות תרבות שישללו את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יבזו את סמלי המדינה, יציינו את יום העצמאות כיום אבל וכן הלאה – מבקש לאלף דווקא את אלו שמקצועם אינו מאפשר אילוף; לכלוא את רוחם של אלו שרוחם חייבת להיות חופשית. אין ספק שיש יצירות שגורמות גם לי לנוע באי-נוחות בכיסאי, אך האם זהו לא תפקידה של יצירת אמנות טובה?
רגב מבקשת לשלול מימון ממוסדות שיפרו את מה שהיא מכנה "צדק תרבותי", ולנגד עיניה עומדים, מן הסתם, מקרים כמו זה של אמנית שעושה את צרכיה על דגל ישראל, או הצגות שכתבו טרוריסטים לשעבר. אך מה תפסוק שרת התרבות במקרים שלקוחים מן התחום האפור? מה ביחס לספרו של עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד", דיסטופיה שנכתבה בשנות השמונים ומציגה את מדינת ישראל שנכבשה על ידי משטר לאומני? ומה באשר לספריו של ס' יזהר, שמציגים את צדדיה האפלים יותר מבחינה מוסרית של מלחמת העצמאות? ואפשר להביא ראיה לא רק מפובליציסט כנעני-לשעבר ומסופר-ח"כ מן השמאל, אלא גם מחתן פרס נובל, ש"י עגנון – לא בדיוק חבר הנהלת בצלם: "תמול שלשום" שלו אינו אלא סיפור מריר על התלאות והצרות של חלוצי העלייה השנייה, וקשיי ההתאקלמות שלהם בארץ – האם רגב תסמוך את ידיה על יצירה תבוסתנית כזו?
חוק הנאמנות בתרבות רואה ביצירות אמנות מעין פלקטים אידיאולוגיים, כביכול חנויות הספרים בישראל מוצפות רבי-מכר שקוראים להשמדתה, והסינמטקים מלאים סרטים שמבזים את מנורת שבעת הקנים. המציאות, כידוע, אחרת לגמרי, ולו בגלל שיצירות אמנות לא מצייתות להיגיון הפשטני הזה. גם לאחר שהחוק הבעייתי הזה יעבור – בעייתי משום שגם יצירות שמבקשות לאתגר את הקונצנזוס רשאיות למימון של אותו קונצנזוס עצמו, שזקוק לאיתגור הזה כל הזמן – גם אחרי שהחוק יעבור, יוצרים ויוצרות ישראלים יוסיפו לברוא בפנינו עולמות מרתקים, מורכבים ועשירים, לטעת בנו ספקות, אך גם להעניק לנו תחושה של יציבות – עם רגב, ובלעדיה.
