בתאל קולמן

משוררת. ספר שיריה הראשון, "תהום להיאחז בה", זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2015

ואתם אומרים שירה: אף פינוי הוא לא סיבה לשמחה

פינוי חאן אל־אחמר מוצדק, אבל זה לא משהו שצריך לשמוח בו. דווקא הציבור שנושא את צלקת ההריסות ואת צריבת הפינויים חייב להבין זאת יותר מכולם

נעיצות הקלשון לתיאבון בפחונים של הבדואים מחאן אל־אחמר והציפייה הדרוכה להרס – נשמעו השבוע היטב במחוזות הימין.

בכל אחד מהפינויים הקטנים האחרונים שבהם נאלצו יהודים לעזוב את בתיהם, חיכיתי כל־כך לשמוע את נבחרי הציבור של השמאל מביעים אמפתיה. אומרים כמה מילים חמות למרות המחלוקות העקרונית. משהו כמו 'למרות שאנחנו חושבים שהצדק נעשה, זה לא כל כך נעים לראות בית הרוס'. ובכל פעם, התקווה שלי התפוגגה ברוח.

צילום: מרים צחי
חאן אל-אחמר. צילום: מרים צחי

פינוי משפחות מבתיהן זה משהו שאם צריך לעשות עושים, אבל לא דבר שצריך לשמוח בו כל כך. בטח שלא שמחה יוקדת כזו, שמחה לאיד חמימה שכזו. יש שם אנשים מאחורי הפחונים, ואמתיק סוד באוזניכם: אף שהם בדואים, הם אנשים בשר ודם. אמנם החלשים ביותר בחברה הישראלית, אבל עדיין אנשים המה.

פינוי חאן אל־אחמר מוצדק, ואין אפשרות להשאיר את המקום על כנו מאחר שהוא יושב ליד כביש סואן. במאחזים בדואים אחרים, כשהתאפשר, המדינה עשתה מאמצים להסדרה. למשפחות שאמורות להתפנות משם, המשתייכות לבני שבט הג'האלין, יש כפר שמדינת ישראל הכשירה בעלות של מיליונים, ויש גם אתר שהוכן מבעוד מועד למפונים. המדינה לא זורקת אותם לכלבים, וטוב שכך.

צילום: מרים צחי
הריסת היישוב עמונה. צילום: מרים צחי

הציבור הדתי־לאומי ומנהיגיו, הנושאים פצעי פינויים ומכירים את צריבת צלקות ההריסות, יכולים וצריכים להיות רגישים יותר. כי באמת, זה לא כל־כך נעים לראות בית הרוס. אבל אנחנו מתנהגים באותה צורה שממנה אנחנו סולדים כל־כך כשאנחנו במצב של המפונים. קוראים לזה 'תסמונת ילד הכאפות'. הילד שסוף סוף מרגיש את עמדת הכוח, הילד ששנא שכפכפו אותו ונצרבה בו תחושת העלבון, ממיר את התחושה הזו ב'כפכופים' כלפי מי שחלש ממנו כעת.

אני מבינה, אני לא תמימה. ברורים לי כללי המשחק. יש פה מלחמה על הקרקעות של מדינת ישראל, וכשמנצחים, גם אם אלו ניצחונות קטנים – שמחים. אבל אם הקב"ה נזף בבני ישראל על השירה שאמרו על הים בזמן שמעשי ידיו המצריים טבעו בים, אני מדמיינת אותו נוזף בנו גם עכשיו.

תסתכלו לה בעיניים

'אם אין לחם תאכלי עוגות', אמר בשבוע שעבר ראש הממשלה נתניהו לאורנה פרץ "המשעממת". לא בדיוק אבל בערך בים בם בום. ואורנה פרץ המשעממת לא ירדה השבוע מסדר היום. ולא, זה לא כי היא כל־כך מעניינת את יתר האנשים שהם לא ראש הממשלה, במחילה מכבודה. בים בם בום.

לא רק התגובה הקשה והמנותקת של ראש הממשלה, "מר החיים עצמם", אלא גם חיבוק הדוב משמאל – שלטי "אורנה, אותנו את כן מעניינת" של המחנ"צ ושיחת הטלפון מגבאי "אורנה, אותי את מאוד מאוד מעניינת" – הביך אותנו כמעט באותה מידה. פרץ היא בסך הכול אזרחית קטנה מהפריפריה שהפכה לצעצוע החדש של מתנגדיו של נתניהו. עוד אחת שאפשר לעשות עליה סיבוב.

שלא בטובתה, מ'משעממת' הפכה פרץ ל'גיבורת תרבות'. והנה רכבת ההרים של הפוליטיקה הישראלית בתצוגת בזק מרהיבה. לא אלו שהכפישו וקיללו ואיימו, ולא אלו שחיבקו והתעניינו והזמינו אותה להיות אורחת הכבוד בהשקת השדולה לקידום והעצמת נשים בפריפריה – מסוגלים להסתכל לה באמת בעיניים. "אני לא רוצה להיות מקוטלגת, לא מימין ולא משמאל", אמרה בכנסת האישה מהפריפריה, והצביעה על העירום הכללי שפשה בחברה הישראלית. את המלך היא כבר ראתה במערומיו בשבוע שעבר, עירום שלא מאפשר לה לדבריה להמשיך להצביע לליכוד כפי שעשתה עד היום, ואת נתיניו המשסעים את עצמם בעצמם ראתה בהמשך השבוע. מבני עניים תצא תורה? אולי. בינתיים אנחנו ממשיכים לפרוס את חיילי המלחמה הקטנים אלו מול אלו. ליתר ביטחון. שיהיה.

לא סוף פסוק

גם אני קראתי השבוע את סדרת הציוצים של רוני מאנה איש נדל"ן שהיה מקורב לבני הזוג נתניהו ותהיתי מה עובר במוחו של אדם שכותב את עצמו ככה בלי פיסוק כי זה נראה שהוא גם חושב ככה בלי פיסוק וחי ככה בלי פיסוק בלי אפשרות לעצור ולנשום ובלי יכולת להבחין בין פנים לחוץ

אני מניחה שצורת הכתיבה הזו מעידה גם על משהו פנימי לי לפחות קשה להתייחס ברצינות לטקסטים שנקראים ככה נראה לי שלמרות העדויות הקשות שעולות מהסיפורים של מאנה הן לא יסבו הרבה נזק לנתניהו'ז כי יותר משמצטיירת תמונה עליהם עולה תמונה של הכותב מאנה והיא לא ממש מחמיאה לו

(ופתאום מחשבה האם סגנון הכתיבה של מאנה הוא אחד מסימני הדור שלנו כלומר עוד לא בכתיבה אבל כן בצורת הדיבור שבה אנשים נשמעים כמו רצף אחד מישורי נטול הבחנה תעצרו שנייה ותדמיינו פקאצה שמדברת איתכם כמו בזרם תודעה קופצת מנושא לנושא חסרת מעצורים חסרת יכולת לארגן את המחשבה ולראות את האחר שמולה)

התגובות העיקריות שקיבל מאנה לצייצת הממאירה שתקפה אותו ללא רחם וששמו אותו למשל ולשנינה היו בקשות לפיסוק כך שאפשר להבין שגם קוראיו יותר משהתייחסו לתוכן התייחסו לצורה אנא טנף בבקשה עם פיסוק ולו רק פסיק אחד לקינוח הדם ביקשו ממנו שוב ושוב וזה דבר מעניין מאוד לשים לב אליו ואודה על האמת יש משהו משחרר בצורת הכתיבה הזו אבל מבטיחה לחזור לפסק בשבוע הבא. 

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.