המקרה החריג שבו נתניהו סירב לקבל את עמדת וינרוט

כשליצמן יצא מלשכת ראש הממשלה בשבוע שעבר הוא נשאל אם נתניהו עדיין חפץ בבחירות. "באחת שלושים וחמש הוא לא רצה", השיב. "לא יודע לגבי אחת שלושים ושש".

הדילמה של נתניהו על הקדמת הבחירות נפתרה באופן חיצוני, אבל לא לזמן רב. מערכות בחירות אינן נמדדות ביום סיומן, יום הבוחר, אלא ברגע פתיחתן, והרגע הזה כבר די פה. כמו נהגים עם רגל עצבנית על הגז ברמזור אדום, ראשי מפלגות הקואליציה לא רוצים לאחר בזינוק, והם מתקדמים לכיוון הצומת. גז, ברקס, גז, ברקס. הדינמיקה הזאת לבדה תוליד בסוף (או בהתחלה) בחירות מוקדמות.

באופן פיזיקלי, כל יום שעובר מוריד מכובד ההחלטה. לפני חצי שנה נרתמה כל המערכת הפוליטית לבלום את נתניהו ולהציל שנה וחצי של כהונה. בשבוע האחרון היא הסתפקה במאמצים קלים. בעוד חודש־חודשיים נתניהו אפילו לא יזדקק לתירוץ. הוא יודיע על בחירות וכולם ייעתרו.

המועד הזה יושפע גם מקצב התקדמות החקירות. היועץ המשפטי לממשלה סירב גם השבוע לנקוב במועד סיום משוער, אבל מי שהאזין לרוח דבריו החריפה ("הניסיונות לעשות דה־לגיטימציה לפרקליטות יגברו") היה יכול להבין שהכוונה בעיקר לניסיונות מימין, ולכן שרוב הסיכויים שיוגש כתב אישום. כשנתניהו ליווה בשבוע שעבר למנוחות את פרקליטו יעקב וינרוט, אולי האיש המוערך עליו ביותר בסביבתו המצטמקת, הוא בוודאי נזכר בכיוון שאליו ניסה להוביל אותו הגאון המשפטי שיעץ לו במשך עשרות שנים. ככל הידוע, וינרוט המליץ כבר מזמן לנתניהו ללכת לעסקת טיעון ופרישה. זה היה מקרה חריג שבו ראש הממשלה לא קיבל את עמדת סנגורו.

המלחמה והבחירות

מי שניזון רק מתוכניות הבוקר ברדיו היה יכול להתרשם בשבוע החולף שאנחנו ערב שחזור של מלחמת ששת הימים. ראש הממשלה, שר הביטחון וחברי הקבינט הבטיחו הכרעה ברורה וחד־משמעית. מאחורי הדלתות הסגורות הם היו נחרצים הרבה פחות. הפער בין הדיבורים למעשים הוא כפער שבין הפוליטיקאי למדינאי. הפוליטיקאי המצוי בשנת בחירות מצהיר על כתישה, והמדינאי שאינו רוצה עוד התכתשות חסרת תוחלת מבקש הסדרה.

המפגש בין שניהם מתרחש בכל זאת בשאלת עיתוי הבחירות. עוד בטרם אמרה המועצת את דברה, טענו גורמים פוליטיים שלא יוכרז על פיזור הכנסת לפני שסוגיית עזה תוסדר, לפחות זמנית. מבצע צבאי בעזה ליווה – או בישר – את הבחירות בשלוש הכהונות האחרונות. לאיש אין חשק לפעם רביעית.

עת הזמיר?

ארבעה מועמדים ניסו לנצח את רון חולדאי, והובסו. על הנייר, דווקא סיכוייו של החמישי, הצעיר מכולם, גבוהים יותר. בניגוד לדב חנין ב־2008, ניצן הורביץ ב־2013 וסתיו שפיר שהשתעשעה ברעיון ההתמודדות עכשיו, ב־2018, אסף זמיר אינו נתפס כמועמד אדום. הוא אינו מחזיק בעמדות שמאל כלכלי. תל־אביב, ובמיוחד תל־אביב שהולכת לקלפיות, היא אמנם שמאל מדיני אבל רחוקה מאוד מהשמאל הכלכלי.

בבחירות הכלליות ב־2013 היא נטשה בהמוניה את מפלגת העבודה של שלי יחימוביץ', והעניקה ליש עתיד את המקום הראשון. הציבור שמזוהה בתודעה כעיר בלי הפסקה הוא זה ממרכז העיר; אבל הציבור שמכריע את הבחירות מתגורר משכונת בבלי וצפונה. זה ציבור של בעלי בתים, מעמד גבוה. הוא נהנה מהבום הכלכלי של העיר ולא היה רוצה להפקיר אותה לאקספרימנטים סוציאליסטיים.

אסף זמיר יכול להחליק להם בגרון ביתר קלות מקודמיו. הוא היה סגן ראש העיר של חולדאי, מחזיק תיק החינוך. הצעירים בני השלושים שתמכו בו לפני עשור מגדלים עכשיו ילדים, הם כבר לא שוכרים דירות אלא משכירים אותן, והם עדיין תומכים בו. הסקרים הצמודים יחסית הוציאו את ראש העיר המכהן מהקו ארוך השנים שלו: הרדם את הבחירות והתעלם מהיריב. זה קורה כי המתמודדים הקודמים ניסו להעיר את הצעירים הרדיקליים יותר מאדישותם; זמיר מתחרה על הקולות של מי שממילא יוצאים לקלפי להצביע.

רוב הסיכויים ניצבים עדיין בצידו של חולדאי. סקר שנערך בעבורו מגלה שהפער בינו לבין זמיר גדול יותר משנראה. לזמיר יש קצת יותר משבוע לסגור את הפער הזה ולעשות לו כמעשה טדי קולק ויעקב טרנר.