הבחירות המוניציפליות בפתח, ממש בעוד שבועיים וחצי, ואיתן עולה גם מפלס ההתקפות – לא רק נגד מועמדים מסוימים, כמו ההתקפה על הזהות ההומוסקסואלית של ראש עיריית רעננה איתן גינזבורג, אלא גם נגד ציבורים שלמים, ובעקבותיהן כמובן גם התקפות הנגד. בתל־אביב סערו הרוחות בגלל קמפיין הליכוד, שיצא נגד האוכלוסייה הערבית בעיר תחת הסיסמה: "או העיר העברית או התנועה האסלאמית". באשדוד הן סערו בגלל קמפיין של אחד המועמדים שיצר סרטון סאטירי המציג סכנה של השתלטות החרדים על העיר. הסרטון של הליכוד זכה לתואר "גזעני", בעוד הסרטון האשדודי זכה לתואר "אנטישמי".
ייאמר מיד: ביטויי שנאה פסולים בכל מקרה, הן נגד מועמדים יחידים ובוודאי נגד ציבורים שלמים. כך גם לגבי פסילת אדם או מחנה בגלל זהותם, ולא בגלל מדיניותם. ברוח זו, הקמפיין כנגד גינזבורג מרעננה פסול, כי זהותו המינית אינה רלוונטית לבחירות. מסיבה דומה ראוי להיאבק גם כנגד קמפיין הליכוד בתל־אביב. הציבור הערבי ביפו מייצר אמנם לא מעט אלימות פנימית, שהגיעה לשיא בחודשים האחרונים, והיא בהחלט ראויה לתגובה משטרתית הולמת. אבל לא ידוע על השתתפות משמעותית של ערבים מיפו בפעילות טרור, וגם לא על פעילות פוליטית שנועדה לסלק את יהודי תל־אביב ממקומות מגוריהם. אין אפוא עילה ממשית לצאת בקמפיין גורף נגד כלל ערביי יפו. הסיבה לסיסמת הליכוד היא הרצון לנצל את העימות הלאומי הכללי בין יהודים לערבים בארץ ישראל – עימות שהאינטרס הציבורי הוא כמובן להחלישו ולא לחזקו – לטובת קמפיין מוניציפלי של מפלגה שאין לה כנראה שום דבר מוצלח יותר להציג. לא ברור אם הקמפיין הזה גזעני – הוא לא טען שהערבים נחותים במהותם מן היהודים – אבל הוא בוודאי מסריח ופסול מוסרית.
לעומת זאת, דינם של הקמפיינים נגד הציבור החרדי צריך להיות מורכב יותר. גם לגביהם צריך להישמר הכלל המבחין בין תיוג מחנה שלם באופן שלילי ובין ביקורת על מדיניותו או פעילותו. אם הקמפיינים נגד החרדים היו מתייגים אותם כ"פרזיטים", "אנטי־דמוקרטים" וכדומה, היה מקום לראות בהם קמפיינים פסולים המבטאים שנאה גורפת כלפי מחנה שלם. אבל זה לא מה שטען הסרטון מאשדוד. הוא הציג באופן סאטירי ומוגזם, כדרכה של סאטירה, מצב אמיתי שבו ציבור חרדי הבולט בעיר מסוימת אכן מבקש לא רק לדאוג לזכויותיו, אלא גם להכתיב את דמותה ואופייה של העיר כולה. נכון שהסרטון דימה זאת לכפייה גם במרחב הפרטי, בעוד החרדים מתרכזים במרחב הציבורי, אבל זו דרכה של סאטירה: היא מגזימה ולא מדייקת. החרדים תמיד יכולים להציג סרטון נגדי שידגיש שהם מתכוונים לכפות על החילונים רק את ההתנהלות במרחב הציבורי.
יש גם הרבה צביעות בכל הדיון הזה. בראש וראשונה, צביעות חרדית: מי שקורא את העיתונות החרדית, או מאזין לערוצי הרדיו החרדיים, לא יכול להתרשם שאהבת חינם לכל אדם, או אף לכל יהודי, היא נר לרגלי התקשורת המגזרית. הכללות ביקורתיות גורפות, לעיתים קרובות במילים בוטות, בהחלט נשמעות שם מדי פעם כלפי חילונים, כלפי "מזרוחניקים", וגם כלפי ערבים. אבל יש גם הרבה צביעות תקשורתית כללית: כלי התקשורת שרצים להבליט כל התבטאות שנאה נידחת בפייסבוק של אושיה ברמת גידי אורשר (מבקר הקולנוע של גלי צה"ל, למי שלא ידע), יוצאים מדי פעם בקמפיין צדקני נגד "הטינוף" של השיח הציבורי בכלל, ומערכות הבחירות בפרט. כאילו טינוף לצורכי רייטינג הוא פריווילגיה השמורה לעיתונאים בלבד.
אגב כך, ראוי גם לבחון את הגדרת הקמפיינים האנטי־חרדיים כ"אנטישמיים", לעתים קרובות גם על־ידי התקשורת. אנטישמיות היא כידוע תופעה חולנית של שנאת יהודים באשר הם. החרדים אינם יותר יהודים מכל קבוצה יהודית אחרת. אז מדוע דווקא ביקורת גורפת נגדם נחשבת לאנטישמיות, בעוד ביקורת גורפת נגד חילונים, מתנחלים, שמאלנים ואוהדי בית"ר ירושלים או הפועל תל־אביב לא תוגדר כאנטישמיות?
והעיקר: הביקורת הגורפת נגד ההתנהלות החרדית צריכה לעורר לחשבון נפש קודם כול את ההנהגה החרדית עצמה. יותר מדי פעמים מנצלת החברה הזאת את כוחה הפוליטי, ברמה המוניציפלית והארצית גם יחד, כדי לכפות עוד ועוד כללי התנהלות על הציבור החילוני. למען הסר ספק: יש דרישות חרדיות שגם אני תומך בהן, כמו סגירת בתי המסחר בשבת. אבל מה שמקומם במיוחד בעמדה החרדית הוא התמקדותה אך ורק בתביעות שיש לה מן הציבור הלא־חרדי, בלי לאזן אותן בדאגה מקבילה גם לזכויות: הזכות לציין את יום המנוחה כדרכו גם במרחב הציבורי, הזכות למעמד שווה לבעלי זהות להט"בית ועוד. אם ההנהגה החרדית לא תיזהר, הבומרנג כלפיה עלול להגיע גם במערכת הבחירות הארצית, ולא רק המקומית.
