מתי הפעם האחרונה שצעקתם אחרי פיגוע?

כששמעתי שהיה פיגוע במפעל אלון בברקן הייתי בדרך לטסט עם האוטו. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאבא של שירן, שעובד במפעל. עוד לא ידעתי שזה לא רק אותו בניין, אלא שמשרדו נמצא ממש בקומה שבה בוצע הרצח הנורא.

רק זה היה חסר למשפחה הזאת, חשבתי לעצמי. כמה שבועות אחרי האירוע שבו נשרפו ארבעה בני המשפחה במלונית בירושלים – האב, שחילץ את ילדיו מן האש, עדיין מאושפז במצב קשה במחלקת כוויות – הדבר האחרון שהם צריכים זה שמישהו ייקלע להתקף תאוות רצח של פלסטיני.

הטלפון צלצל ארבעה צלצולים. המתנתי במתח, אף אחד לא ענה. מדהים כמה צליל יכול להלחיץ אותך. בצלצול הבא כבר קיבלתי מענה, וברקע נשמעו קולות של נסיעה. נשמתי לרווחה. מדהים כמה צליל יכול להרגיע אותך. אבא של שירן עדכן אותי שהוא עוד לא יודע כלום, ושהוא איחר קצת באותו יום, אז ניצל. הוא אמר שהוא בדרך למפעל וידבר איתי אחר כך. שחררתי אותו והתקשרתי להרגיע את הבת שלו.

ברדיו, הכתב הצבאי של גלי צה"ל מיהר לעדכן שכנראה מדובר באירוע פלילי של פועל שפוטר מהמפעל. מדהים כמה זריזים אנשי תקשורת ישראלים להיאחז בכל בדל סיכוי שזה לא אירוע מהסוג ההוא. העיקר שהמציאות לא תתנגש עם האג'נדה.

זו לא הפעם הראשונה, אגב. אחרי שנרצחה שלי דדון, מיטב העיתונאים ניסו לשכנע שהרצח כלל לא היה על רקע לאומני. כשהפועלים של ראובן שמרלינג רצחו אותו במחסן בטול־כרם, הדיווחים טענו שזהו רצח על רקע סכסוך עבודה. כשיש נתיב מילוט מהמובן מאליו, תמיד תסמכו על הפרשנים שהם ילכו בו.

בכותרות דיווחו על אירוע קשה עם שלושה נפגעים, שניים במצב אנוש. כולנו כבר בקיאים בטרמינולוגיית פיגועים: "קשה", כאילו יש אופציה אחרת באירוע כזה, הוא תמיד רמז עבה לקורא הבקיא – אירוע עם הרוגים. זה מעין הסכם שבשתיקה בין העורך לקורא. והמסר נקלט. יום קשה. עדיין לא ידעתי עד כמה.

זיכרון בלתי נמנע

נורא לומר את זה, אבל הפיגועים שלנו מתחרים. רבים ביניהם: מי ייחרת בזיכרון הקולקטיבי, ומי יתפוגג לתהום השכחה בתוך מאה שנות טרור. כשהתחילו לזרום הפרטים כבר היה ברור שהפיגוע הזה כאן להישאר. כולנו זוכרים את מלון פארק, את משפחת פוגל, את דיזנגוף סנטר בפורים. אנחנו פחות זוכרים את הפיגוע בקו 6 בירושלים, את הפיגוע בכניסה לקניון בעפולה, את הפיגוע הכפול בנמל אשדוד. כאלה אנחנו. זה לא מרוע. ככה המוח שלנו עובד. אנחנו אוהבים סלבס, וגם לטרור יש מפורסמים משלו. והפיגוע הזה הוא ואחד סלב. הפנים היפות והתמימות והחיוכים על השפתיים התערבבו עם הפרטים הנוראיים, שכללו מילים כמו "כפיתה", "אזיקונים", "דו־קיום".

כאב לי הלב השבוע, פיזית. באמת. פעמיים הייתי צריך להתיישב, כי המשמעות של מה שקראתי הייתה גדולה עליי. כל פיגוע כואב; ארי פולד נרצח בצומת הגוש, סמ"ר ינאי ויסמן נרצח בעת קניות בשער בנימין, יותם עובדיה נרצח באדם, סמל רון קוקיא נרצח בערד – כולם שמות שיושבים כבד בתוכי. אבל השבוע כאב לי פיזית.

הנחמה הקטנה בשמות הללו, אולי, היא שכולם זכו להילחם על חייהם, אפילו לרגע. אבל לנסות לדמיין את חוסר האונים של הפרצוף התמים והיפה הזה מול חיית האדם שטרפה אותו פשוט היה גדול עליי. התחושה הזאת זרקה אותי מיד לרגע שבו הודיעו על מציאת גופות שלושת הנערים. אני לא זוכר הרבה כאבים פיזיים בחיים שלי, אבל את הרגע ההוא בדירה ברחוב ז'בוטינסקי, על הספה בסלון מול הטלוויזיה עם העולל על הידיים, לא אשכח בחיים. לא אשכח גם את הדרך שלי לטסט השבוע.

כאב לי השבוע גם עלינו, כחברה. על האדישות שמכרסמת בנו. נזכרתי בתקופה הנוראית של פיגועי ההתאבדות בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. אחרי כל פיגוע היו מדווחים מהשטח, ומאחורי הכתב הייתה עומדת תמיד קבוצה של 100־200 איש עם דגלי ישראל. צעקות קשות, לפעמים אפילו גזעניות, היו מפריעות ברקע.

אז לא, אני לא מתגעגע לקריאות "מוות לערבים", אבל אני מתגעגע לתמונה שבה מישהו צועק. אני מתגעגע לאנשים שפשוט לא יכולים להישאר בבית אחרי שמדווחים להם שאמא לילד בן שנה וחצי נכפתה ונרצחה. הפסקנו לצעוק. שבענו מצעקות. וזה גורם לי לרצות לצעוק. לזעוק.

זמן שיגעון

כל כך הרבה השתנה פה בעשרים שנה, פעם היינו זועמים על מסך מפוצל אחרי פיגוע, היום אפילו לא מפצלים מסך. המוות מסולק לחדשות. שיישאר שם, לשם הוא טוב. אני מסרב להאמין שזו חוסר אכפתיות, לא, זה לא זה. אולי זה מנגנון הגנה של חברה שראתה כבר כל כך הרבה דם ופשוט מבינה שאם היא תזכור הכול, היא לא תוכל לשכוח. אז הדיון יברח, מהר הוא יברח, אנשים ירוצו למצוא מפלט בכל דיון צדדי אפשרי. ח"כ תורן יציע עונש מוות למחבלים, ואני אגחך לעצמי ואשאל אם הוא בעצמו מאמין שמדינה שבקושי מצליחה להרוס בית למחבל אשכרה תושיב אותו על הכיסא החשמלי. הוא לא. תאמינו לי.

אני שואל את עצמי בכנות אם הכול ימשיך כרגיל או שהמוות האכזרי של קים יחזקאל לבנגרונד וזיו חג'בי ישנה פה משהו. אני לא אופטימי. לא שאני תמים, אין בי שום ציפייה שחיית טרף תפסיק לטרוף, שכניי מוכרים לי ואני לא מצפה מנמר להפוך חברבורותיו. אבל עמוק בלב אני ממש מקווה שהכבשים יבינו שמותר להן להגן על עצמן קצת יותר. ומעבר לכך, מותר להן לחזור לצעוק. לא בהכרח כי זה ישנה משהו, אלא כי זה יזכיר שלמישהו אכפת.

אני כותב את המילים האלה ביום שלישי, יומיים אחרי הפיגוע. אתם קוראים אותן בשישי או בשבת. אני שואל את עצמי ומזמין גם אתכם לענות בכנות, מהלב, דוגרי, בינינו… צעקתם השבוע?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il