נציגו המובהק של השמאל הישראלי, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הציג השבוע מתווה מדיני. בכיריו הניחו תוכנית על השולחן, עוד תוכנית לסכסוך שאינו נגמר בינינו לבין שכנינו הערבים ביו"ש. עוד תוכנית שסימנה את אותו יעד שסומן עשרות פעמים, יעד מדמם ומסוכן, ומנסה לכווץ ולאלץ את המציאות להשגתו: שתי מדינות לשני עמים.
"זה לא עניין של ימין ושמאל", מנסה לשכנע האלוף במילואים עמוס ידלין, בנסותו לברוח מתדמית השמאלני. השמאל של ידלין ברח מזמן למחוזות הפוסט־ציוני, הוא בטח לא שם, אבל הניסיון הנואל לצייר את התוכנית כמרכז הוא מעורר רחמים. מדובר בתוכנית התנתקות חד־צדדית, בשילוב אלמנטים מהסכמי אוסלו שהתפוצצו לכולנו בפרצוף.
מצאו את ההבדלים בין תוכנית ה־INSS לבין תוכנית ההתנתקות של 2005:
"אנחנו צריכים לעצב את המדינה שלנו", הכריז ידלין, "אם הם יכולים לעשות מדינה פלסטינית שתחיה בשלום על ידנו, אני ממש בעד זה, אבל אני לא מתנה את זה בהסכמה שלהם. אני לוקח מהם את הווטו ואני נוסע לאן שצריך". הוא מוסיף שזהו מהלך ש"מתואם עם הקהילה הבינלאומית, בתמיכה אמריקנית ובהסכמה ערבית".
והנה תוכנית ההתנתקות של 2005: "על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני. התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך". הנסיגה מעזה ומצפון השומרון "תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית. ישראל מקווה כי הפלסטינים ישכילו לנצל את מהלך ההתנתקות על מנת לצאת ממעגל האלימות ולהשתלב מחדש בתהליך ההידברות". ואכן, ישראל קיוותה, כמה שהיא קיוותה.
הם מבטיחים בתוכנית לחזק את הלגיטימציה ואת מעמדה הבינלאומי של ישראל. זה אחד המשפטים שצריכים להיכתב במדור העתידות של 'בזוקה'. מחיאות כפיים מהעולם היו אחד מהיעדים של תוכנית ההתנתקות. האם מעמדה הבינלאומי של ישראל השתפר בעקבות הנסיגה מעזה? כן, לשתי דקות. היום הוא מדורדר פלאים, כשאנחנו תקועים במלכוד ביטחוני הומניטרי וצופים בעיניים חסרות אונים בהתעצמות של ארגון הטרור החלש ביותר במזרח התיכון, מורתעים מהצל של עצמנו. בלון הפך לסיוט, עפיפון לחלום בלהות. יש לנו כיפת ברזל טכנולוגית אבל איבדנו תוקף מוסרי מול העולם, שרואה בנו מרעיבי ילדים. אנחנו מנסים לצייר את עצמנו כקורבן לאלימות החמאסניקית, אבל זה לא עובד מול תמונות של נערים שחותכים את הגדר בקאטר. לפי המכון למחקרי ביטחון לאומי, נסיגה ישראלית מיו"ש, גדרות ומרכיבי ביטחון, הם אלה שייתנו לנו לגיטימציה בינלאומית. כשאנשים חכמים ומנוסים חוזרים על האשליה הזאת, זה פשוט טראגי.
איפה אוסלו, תשאלו, אוסלו שם. הרשות הפלסטינית המסיתה ומרעילת המוחות של ילדיה, זו שמתגמלת רוצחי תינוקות, זוכה למעמד מועדף בתוכנית של ידלין. אחד העקרונות מדבר על שיפור תפקודה של הרשות הפלסטינית ועל הרחבת סמכויותיה. פעם עוד דיברו פה על שלום, על תמורה, על עקרונות. היום מוכנים לתת הכול תמורת אמונה עיוורת שאם נעשה את אותו דבר נקבל תוצאה הפוכה. אנחנו הפראיירים הגדולים במזרח התיכון.
ומה יהא על עשרות האלפים שגרים מחוץ לגושים? עורו תושבי עפרה, בית־אל, אלון־מורה, קריית־ארבע. עורו עורו. ידלין מחייך, הוא מדבר בקול רך ומתון, הוא מבטיח שלא יפונו יישובים, אבל זה היעד הסופי. הוא ייבש אתכם למוות, עד שתתחננו לעבור דירה למגדל בראשון־לציון. גירוש תושבים מביתם הוא דבר לא פופולרי, הוא אלים, אכזרי, הוא מלא בדמעות ובהרס ומצטלם רע מאוד. אז למה לו לידלין ליפול לשם? הוא מדבר על הקפאה וייבוש. כולם יודעים מה קורה לגוף שמייבשים אותו, נכון? מוות אכזרי ומרושע. זו הצעתו של ידלין. עורו, בבקשה, כדי שמחר לא יהיה מאוחר מדי.
הלשעברים בונים על הפחד הישראלי הקמאי ממדינה דו־לאומית, מהרתיעה הטבעית הנורמלית של הישראלים מהערבים שרוצחים בנו. הם מדברים ביטחון אבל שומטים אותו מתחת רגלינו, הם מדברים מוסריות אבל מובילים אותנו לסבבי אלימות מדממים. זו לא הערכה שלי, זו המציאות שמדברת. הם שומטים את הקרקע הערכית, את ההצדקה המוסרית וההיסטורית שלנו על הארץ הזאת, על תל־אביב ולא רק על בית־אל.
סוגדים ללשעברים
האלוף במילואים עמוס ידלין הוא איש מכובד ונעים, ציוני שאכפת לו מישראל, אדם שהרבה עשייה מאחוריו. אבל מה לעשות, ידלין טועה ומטעה, והטעות שלו עלולה להוביל את כולנו לעברי פי פחת. אגב, זו לא הפעם הראשונה שבה הוא טועה. כדאי להזכיר לציבור ולמנהיגיו את הערכותיו המקצועיות של ידלין, עוד כשהיה ראש אמ"ן, שנים ספורות לפני מלחמת האזרחים בסוריה. "אסד אינו נטוע באופן טבעי בציר הרדיקלי ואיננו שולל את האפשרות להגיע לשלום עם ישראל", הוא אמר אז (2009). הוא הוסיף כי יש בהסכם כזה פוטנציאל לשינוי הסביבה הגיאופוליטית, שינוי שיפחית את פוטנציאל האיום על ישראל. "אם אסד יקבל את מה שהוא רוצה – קווי ארבעה ביוני 67', אפשר להגיע איתו לשלום".
זו הייתה ההערכה המודיעינית־מקצועית של ידלין, כשעמד בראש המערכת המודיעינית של הצבא. מי שמכיר את המעמד של ראש אמ"ן יודע כמה קריטית הערכה כזו על צעדים מדיניים של הממשלה. אוי לנו ואבוי לנו אילו הייתה סיטואציה פוליטית אידיאולוגית שהייתה מקבלת את ההערכה המקצועית הזאת וששה אלי שלום מדומה. היינו מוסרים את הגולן תמורת מסמך חתום בידי אסד, טקסים על מדשאות, פלאשים של מצלמות, וכמובן, גיבוי בינלאומי. סיפוק מיידי וקטסטרופה עתידית. אל תנסו להפעיל את הדמיון יותר מדי מה היה עלול לקרות.
זה מה שנקרא קל וחומר. אם אלה היו הערכותיו של ידלין כשהיה הקודקוד הראשי של המודיעין הישראלי, מה ערכן של הערכותיו המקצועיות כיום, כשהוא כבר לא נמצא בתוך המערכת הביטחונית?
אגב, הוא לא לבד. הסגידה שלנו ללשעברים מבהילה לפעמים. משם שואב ה־INSS את התוקף הציבורי שלו בקרב מקבלי ההחלטות, וגם בקרב האמריקנים. אבל הם כשלו, פעם אחר פעם, כשהיו בתוך המערכת וגם מחוצה לה, כי כשהיעד הערכי לא נכון, הוא מוביל לצעדים ולעיוותי־מציאות חסרי אחריות.
החשש העיקרי שלי הוא לא ידלין. החשש הוא בנימין נתניהו. האם זו התוכנית שאליה הוא מפלל כשהוא מדבר על "מדינה מינוס"? האם כשהוא אומר "שום יישוב לא יפונה", ומרדים את כולנו, הוא בעצם מדברר את ידלין מגרונו? אני מקווה מאוד שלא, אבל מציעה לעמוד על המשמר. איך אומר ידלין, למען "מדינה יהודית, דמוקרטית, בטוחה, מוסרית". למעננו. 
