יום הזיכרון: הכל דוהר והזמן קפא – במקביל

זמן הוא דבר מוזר, לפעמים הוא טס, לפעמים הוא נמתח עד אינסוף.
מאז השבעה באוקטובר, הזמן השתנה עבורי לבלי היכר.

אני זוכרת את הבוקר ההוא בערפל, את השעות הראשונות.
ואז, טירוף, נצח שנמשך שבועיים.
כשאני מסתכלת אחורה על הימים הראשונים של המלחמה, אני לא מבינה איך הספקתי כל כך הרבה: עבודה סביב השעון, שיחות עם הבנות, עם בן הזוג, בכי, שיחות עם אנשים שלא שמעתי מהם שנים.
בזמנו, צחקתי עם המנהל שלי על זה שנכנסתי ל"התקף מאני", הוא קרא לזה "התקף יעילות".
אבל היום אני יודעת: זה היה מצב הישרדות, ניסיון נואש להרגיש שיש שליטה בעולם שהפך בן רגע לבלתי מובן.

וזה לא מקרי. מחקרים על טראומה מלמדים שמצבי קיצון שוברים את תפיסת הזמן והזיכרון שלנו (Van der Kolk, 2014),
הזמן הופך לרצף קטוע, משובש, רגעים נטולי הקשר.
מה שהיה אמור להיסגר, נשאר פתוח.
מה שהיה אמור להיות זיכרון, נשאר מציאות חיה.

גם כשהחיים חזרו לכאורה לשגרה, תחושת הזמן לא חזרה לקדמותה.
ומאז, אני מרגישה שאני חיה בזמן כפול: מצד אחד הכול דוהר, שנה נדחסת לחודש, מצד שני, יש בתוכי מקום שקפא.

וזה לא רק אצלי.
חבר סיפר לי איך חזר עם משפחתו מביקור קצר בחו"ל, ואיך בנו הקטן, כשנחתו בארץ, אמר לו: "עכשיו צריך שוב להיות מוכנים לאזעקות."
בהתחלה הוא ניסה להשיב עניינית, להסביר שבזמן היעדרותם כמעט ולא היו אזעקות,
אבל אז הבין שזה בכלל לא עניין של עובדות.
בעצם היא מספרת לו שתחושת האיום נוכחת כל הזמן.
הדריכות קיימת גם אצל ילדים שנראים "בסדר", שלא מגיבים בדרמה.
זה חי, זה פועם, זה חורק בשקט בתוך הנפש.

גם אצל הבנות שלי זה ניכר.
בשבוע שעבר, בבוקר יום השואה, הבת הגדולה אמרה לקטנה: "כשתשמעי צפירה, תעשי כאילו זה ביפ-ביפ של אוטו, ואז כולם יצחקו."
רציתי להגיד לה שזה לא מתאים, שביום כזה עומדים בדממה,
אבל עצרתי.
ראיתי מול עיניי שתי ילדות קטנות שמנסות, בדרכן, להכיל מציאות בלתי אפשרית,
שמנסות להמציא לעצמן מנגנוני התמודדות, גם אם הם לא מתיישבים עם כללי הטקס.

והבוקר, הקטנה סיפרה לנו שמחר תהיה צפירה בגן, והדגימה איך עומדים דום.
אמרנו לה שתהיה צפירה גם הערב, כשנהיה בבית, והיא מיד שאלה: "נלך לממ"ד?"
וזה כל כך מבלבל, לא רק עבור הילדים, גם עבורנו.

הפסקתי לספור כמה פעמים בשבוע האחרון אמרתי "אזעקה" כשמה שהתכוונתי היה "צפירה",
כמה פעמים הגוף שלי נדרך כששמעתי צליל וחשבתי שהוא אזעקה, וגיליתי שזה רק אופנוע, משאית, או סתם דמיון.

אז אולי השנה, יום הזיכרון דורש התייחסות אחרת, אולי אפילו שם אחר.
אולי זה צריך להיות יום של עצירה והתבוננות,
יום שבו נעצור לרגע לנסות לארגן את ההווה המתמשך הזה לסיפור.

כדי שכשהמלחמה הזו תיגמר, לנו ולילדים שלנו יהיה זיכרון,
ולא רק ערבוב של רגשות, צלילים ותחושות.

המשימה שלי ליום הזיכרון השנה היא פשוטה אבל לא קלה:
לתת לעצמי להיות עם מה שיגיע,
עם הרגשות, עם התהיות, עם השאלות, עם השתיקות ועם הכאב.
בלי למהר להסביר,
בלי למהר לתקן,
רק להיות.