שופטי בג"ץ לא הותירו ברירה לראש הממשלה בנימין נתניהו. החלטתם להעביר את הדיון בעתירות נגד פיטורי ראש שב"כ רונן בר ממישור הסמכות לשאלת אופן הפיטורים והמניעים המדויקים למהלך הכניסה את המערכת לסחרור קשה.
ראשית, היא גרמה לבר להגיש תצהיר מופקר, שקורא תיגר על אחד העקרונות החשובים ביותר בדמוקרטיה אמיתית – כפיפות של הכוחות המזוינים לנבחרי הציבור. לאחר שהגיש את תצהירו, בהינתן סדרי הדין המקובלים, גם לנתניהו לא נותרה ברירה: מכיוון שלא היה מוכן שהדיון בעתירות יתנהל כאילו כל מילה מדבריו של בר היא בגדר תורה למשה מסיני, אמת עובדתית שאין להרהר אחריה – הכלי היחיד שנותר לו הוא הגשת תצהיר נגדי.
התוצאה נוראה. בר הואיל סוף־סוף להודיע שלשום על מועד פרישתו, אבל חילופי ההאשמות הפומביים בין ראש הממשלה לראש ארגון ביטחון הפנים החשאי של ישראל הם כבר אסון מוגמר.
בניגוד לאירועים קשים אחרים שחווינו בשנתיים האחרונות, יעבור עוד זמן רב עד שיתבררו ההשלכות המלאות של האירוע הזה. אך לא צריך להיות מומחה גדול לביטחון לאומי כדי להתרשם מגודל הנזק. התגוששות פומבית כזו לעיני כל ישראל והעולם, ובתוכו רבים משונאי ישראל הצוהלים, מסכנת את כולנו. כיצד ראש הממשלה וראש שב"כ יוכלו להמשיך לעבוד יחד, באמון הדדי ובשיתוף פעולה אמיתי, אחרי ששופטי בג"ץ גררו אותם להתגוששות מכוערת בכיכר העיר?
זה לא היה הכרחי. הכול היה יכול להיראות אחרת. שופטי בג"ץ יכולים היו לראות את הנולד ולעצור את הקרקס הזה בעוד מועד. הרכבת כלל לא צריכה הייתה לצאת מהתחנה הראשונה.
את הדיון בעתירות נגד הדחתו של בר צריך היה לסיים עם הגשתן. שופטי בג"ץ היו אמורים להכיר בסמכותה של הממשלה בהתאם לחוק שב"כ, ולחסוך את כל ההתגוששות הנוראה הזו מכולנו – הן משום שזו התשובה המשפטית הנכונה, אך לא פחות מכך בגלל המחיר של דיון בעתירות לגופן והגשת התצהירים.
שב"כ הוא ממלכת הסוד. כך טוב ונכון. אבל בהליכים משפטיים הכלל הוא פומביות והחריג הוא החיסיון. אף שכביכול חלק מהעימות ומחילופי התצהירים בין בר לנתניהו נותר בצללים, מידע רב נחשף ברבים. חשיפת הקרע המדמם בצמרת גרם לפגיעה בחוסנה של ישראל: איך יכולים שני אנשים להתגושש כך בכיכר העיר, ואחר כך בחדר הסגור לנהל יחדיו את ענייני הביטחון?
גם ברובד המעשי אין תוחלת מציאותית לדיון בעתירות. גם אם נניח שלפני הדיון טענת "חוסר האמון" של נתניהו בבר הייתה מלאכותית, הרי בעקבות ההליך המשפטי הפך חוסר האמון לממשי עד כאב. לשם מה היה צריך לגרור את נתניהו ובר להתגוששות הפומבית הזו?
ראש השב"כ הואיל סוף־סוף להודיע על מועד פרישתו, אבל חילופי ההאשמות הפומביים בינו ובין ראש הממשלה במהלך ההידיינות המשפטית ביניהם הם כבר אסון מוגמר
את הרכבת הזאת היה אפשר לעצור גם בתחנת הביניים, מיד לאחר הגשת תצהירו של ראש שב"כ. בשלב ההוא כבר היה ברור, אפילו מתוך התצהיר עצמו, שבר עצמו מבין היטב שכהונתו הסתיימה ושההליך המשפטי – המתנהל בצורה עקומה לחלוטין, בלי "ללכלך" כביכול את ידיו בהגשת עתירה, ובשימוש מניפולטיבי בעתירות שהגישו מי שמטרתם להביא להדחת ראש הממשלה – לא באמת נועד להותיר אותו בתפקיד. מטרתו הייתה לפגוע בממשלה ובעומד בראשה, להוכיח לכאורה את אי כפיפותו של שב"כ לדרג המדיני, ולהותיר אותו בחזקת זרוע ביטחונית שרשאית לנהל סדר יום ביטחוני עצמאי.
כל מה שהיה דרוש לשופטי בג"ץ לשם כך הוא לזמן את ראש שב"כ בפניהם, לתבוע ממנו להודיע על תאריך פרישה קרוב, ולקבוע שהעתירה התייתרה. לא הייתה שום סיבה לאפשר לקרקס הזה להמשיך להתנהל, לאלץ בפועל את ראש הממשלה לתת תצהיר משלו, ולגרור את המערכת לעוד סבב לחימה – שהתייתר עכשיו. הטעם היחיד לכל הדרמה הזו הוא ההיבריס השיפוטי של חלק מהרכב השופטים היושב בדין, אשר גורם להם להאמין שהם חייבים להכריע במחלוקת שאינה קיימת כבר, ושכל מחיר כדאי כדי לבצר את עליונותם כערכאת־על במדינת ישראל.
ההיבריס השיפוטי הנורא הזה פוגע בביטחון ישראל פגיעה קשה, שספק אם נזקיה בני תיקון. שוב, בפעם המי יודע כמה, דווקא מגיני הדמוקרטיה פוגעים בה אנושות – ויחד איתה מתרסקת הרקמה החברתית ואובד החוסן הלאומי הנחוץ לנו דווקא בימים אלו.
