בליל יום העצמאות ה־63 פנה דוד בן־גוריון לאלפי תושבי עֵלִי שישבו על הדשא ביישוב ששמור לאירועים חגיגיים, וביקש מהם להכריע בשאלה אם להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יואב – תושב עלי ושחקן מוכשר, בדמותו של בן־גוריון – התהלך על הבמה מצד לצד, והתייסר בדילמה: להכריז או לא להכריז, להקים או לא להקים?
בן־גוריון שלנו ונציגי כל הזרמים והדעות על הבמה העלו בזו אחר זו את ההסתייגויות והחששות שטלטלו את היישוב היהודי הצעיר ערב ההכרזה הדרמטית, עד שלבסוף בן־גוריון פנה ליושבי הדשא ושאל: "להכריז על הקמת המדינה?". "כן", השיבו הצופים. "למרות שלא יהיה קל?". "כן", שאג הקהל. "למרות המחלוקות?", הוסיף והקשה בן־גוריון שלנו. "כן", נשמע קולם של הילדים והמבוגרים, שלא התביישו לצעוק בקול גדול.
האלפים על הדשא דרשו "להכריז" מתוך זווית המבט של ישראלים יודעי דבר, שכבר קראו את כל העיתונים וחוו את כל מה שעבר על עם ישראל מיום הקמת המדינה. זו זווית מבט שאין בה שמץ חרטה, וגם אין בה שמץ התלבטות. "היינו עושים זאת שוב ושוב, למרות הכול", הם אמרו בליבם. "בן־גוריון החילוני, המפא"יניק, הסוציאליסט, המייצג הרבה רעיונות המנוגדים להשקפתנו – תכריז!"
באולם הקטן בשדרות רוטשילד בתל־אביב, רגעים לאחר שבן־גוריון אכן הכריז על הקמת המדינה בה' באייר התש"ח, חתמו על מגילת העצמאות שלושה מנציגי מפלגות החרדים, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. ביישוב היהודי התנהלה אז מחלוקת עזה ונוקבת בין המנהיגות החרדית והנהגת המזרחי ובין ראשי הציונות החילונית לא רק לגבי אופייה היהודי של המדינה אלא גם על עצם השאלה אם נכון להכריז על עצמאותה.
הסיכונים היו גדולים והתנאים קשים. גורלו של עם מוכה, חבול ומלא תשוקה לחירות ולחיים עמד על הכף. אך כשהגיע הרגע, עמדו שם יחד נציגי כל המגזרים, ובהם החרדים, ובחתימתם על מגילת העצמאות יצרו קשר בל יינתק של קהילותיהם למחויבות לאומית משותפת לעם היהודי כולו.
לאחר ההכרזה, כשבירך הרב מימון "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בשם ובמלכות, השיב לו הקהל ב"אמן" מהדהד. נדמה שעניית "אמן" ההיסטורית הזאת נתנה תוקף הן לבשורה הטובה, הן לשותפות הא־לוהית בהכרזתו של העם על שובו לציון.
היום, בשנת תשפ"ה, ע"ז שנים להכרזת העצמאות, מביתי בעֵלִי איני יכולה לא לתהות ולשאול אתכם, אחיי החרדים: האם תהיו מוכנים לשוב לאותו הרגע, לעמוד שוב לצידנו, ולענות "אמן" על הברכה הגדולה שבקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל? האם אתם רואים את עצמכם לא רק דיירים בבניין, אלא שותפים בבעלות ובאחריות לניהול הבית המשותף שלנו? או שמא מחויבותכם למדינת ישראל ולאחיכם היושבים בה דומה למחויבותו של חרדי בברוקלין לארה"ב ושל חסיד בגולדרס־גרין לבריטניה?
האם כאן – במדינת היהודים שצמחה מן השממה באירוע היסטורי פלאי – אתם מכירים בניסנו המשותף? האם תפעלו כדי שכאשר לעתיד לבוא תופיע בת קול בראשי ההרים ותשאל היכן הייתם בתקופה הגורלית הזו לעם ישראל, תוכלו לבוא וליטול שכרכם?
הצילומים בשחור־לבן מעידים שביום שחתמה ההנהגה בתל־אביב על עצמאותנו, התנהלו בדרכים, בהרים ובערים קרבות עזים, שבהם נלחמו שכם אל שכם כל מי שיכלו לעמוד על רגליהם ולשאת רובה, ובהם גם אברכים בעלי זקן ופיאות. ריח עשן המשרפות באושוויץ התיר כל ספק בשאלה מה יהודי פשוט צריך לעשות בשעה הגורלית הזו. והנה, ההיסטוריה מידפקת שוב על דלתנו – בתשפ"ה כמו בתש"ח, במלחמת השחרור השנייה. כאז כן עתה אנו זקוקים לכם לצידנו גם בשדות הקרב.
אני זועקת אליכם מעומק ליבי: תגידו לנו את האמת, אחים אהובים, מה הייתם משיבים לו שאלנו אתכם אז והיום: להכריז או לא להכריז על מדינה יהודית בארץ ישראל?
ועכשיו שהקמנו מדינה, האם סוף־סוף לאחר ע"ז שנים "הקם תקימו עמנו", או שמא, חלילה, תמשיכו להתעלם מזעקת אחיכם גם כשהם נופלים בדרך?
