כולם היו שם השבוע, על הטריבונה בבה"ד 1. משפחות צוערים מאפרת, מתל־אביב, מדימונה, ממודיעין, ממעלות ומירושלים, מציעות זו לזו כיסא מיותר. הן השוויצו בשלטי ברכה שהוכנו, התגאו בחולצות המביכות.
כולנו עמדנו שם ודמענו, וכשילדינו קיבלו את סיכת מפקד המחלקה וצעדו מולנו על מגרש המסדרים העצום – הלב התפוצץ מרגש. במפגש הפיקניק ב״גנצו״ אחרי המסדר, התחושות הפכו למפגן קולינריה ישראלי. בין הקבבים לפלאפל, בין המוקפץ לג'חנון ולהמבורגר הקנוי, כל אחד מאיתנו קיבל ביטוי. כל עם ישראל היה שם על כיסאות הפלסטיק. וכשחושבים על זה, זה לא היה רק מפגש של גאווה וריחות. זה חיכוך בין עולמות: כרי גידול, רקעים וגישות – והוא היה ממלא, משובב נפש ממש. זו הייתה תזכורת למי ומה שאנחנו, פסיפס של עם שאין שני לו. האמת צריכה להיאמר: בימים כאלה, למרבה הצער, זה גם אירוע פחות שכיח.
שנה וחצי לתוך המלחמה, רבים נוטים שוב להתכנס לבתי הגידול של עצמם. אינטראקציה עם אחרים מתקיימת לרוב דרך מסכים או על דפי העיתון. אלמלא הטריבונה, בלעדי הפיקניק, הסיכוי לחוויה המאחדת היה נמוך מאוד. צה"ל שוב התגלה במלוא היתוכיותו. אכן, בכל קלישאה יש בסיס אמת יצוק.
במפגש הזה, סביב סיכת המ"מ והמדים והתזמורת, קיבלנו כולנו מסר עמוק, אפילו יותר מהאמירה "מהם נראה וכן נעשה". זו הייתה קריאה לניצול הימים הלאומיים הללו ליציאה מהמרחב הדיגיטלי אל החיים האמיתיים, אלו שבהם קורה הקסם. לא פחות חשוב, זו הייתה אזהרה לכך שההתנפלות ההדדית במרחבי הסושיאל מגביהה חומות ומעודדת שנאה, מרבה פילוג.
זה היה מפגש בלתי אמצעי, אנושי, שהראה משהו אחר. הוא מוכיח את מה שאמור להיות מובן מאליו – רוב עם ישראל פשוט דורש טוב. אנשים טובים שרוצים בטובת העם והמדינה, בהחזרת כל החטופים, בניצחון על האויב. המחלוקת ביניהם אינה על ה"מה", אלא על ה"איך", על סדרי העדיפויות. זה בסדר, בסדר גמור אפילו. העניין הוא שמציאות שבה רוב המפגשים שלנו אינם במרחב האמיתי מעצימה את השונה ומשכיחה את המחבר.
ישראל האהובה שלנו חוגגת 77, ואנחנו מבקשים להסתכל עליה במבט אופטימי. לצד התפילה לשלום החיילים בחזית ולשחרור החטופים, יש כאן הרבה טוב. כתבנו במקור ראשון יוצאים להאיר אותו. מי ייתן והתוכן באתר ייתן לכם השראה ליציאה למפגש. רב המחבר על השונה בינינו. אנחנו כאן כדי להזכיר זאת.
