בזמן האחרון אני עוקבת בפייסבוק אחרי תופעה מרתקת – ישראלים שירדו מהארץ אבל לא מצליחים להפסיק להתעסק בה. כמו תל־אביבי שנפרד מהאקסית ועדיין נכנס כל בוקר לאינסטוש כדי לבדוק אם יש לה חבר, גם הם עזבו את הארץ, אבל בעצם נשארו. גרים במינכן, אבל הלב שלהם נותר תקוע במחלף השלום. אלו לא היורדים של שנות ה־70 וה־80, אלה שרבין כינה פעם "נפולת של נמושות", אלא יורדים מסוג אחר – משכילים, מבוססים, עם לינקדאין משובח ומשרות הייטק.
הם גרים בקפריסין, ביוון, בפורטוגל ובגרמניה ובונים שם מושבות שלא חסר בהן דבר: גן ילדים בעברית, מכולת עם במבה ובייגלה, חומוס בקצה הרחוב. עם כוס סנגריה ביד אחת ומקלדת ביד השנייה הם כותבים פוסטים מלאי זעם על המצב במדינה כאילו הם עדיין גרים בה. וכשאומרים להם "בחרתם לעזוב, לכו", הם עונים: "זה לא עובד ככה".
לפעמים אני תוהה מה הסיפור שלהם. למה גם כשאנשים בורחים מהארץ הזו הם לא מפסיקים להתעסק בה. יכול להיות שהם המומים לגלות שגם אחרי שנטשו בטריקת דלת המקום הזה עדיין ממשיך להתנהל?
לפעמים גם אני תוהה על העניין. קמה בבוקר, עושה לעצמי קפה טייק־אווי, יוצאת לדרך, מסתכלת על כל האנשים בדרכם לעבודה ולא מבינה איך זה שהעסק פה עדיין מחזיק. עם כל הבלגן, עם כל הוויכוחים על הגיוס והחניה ויוקר המחיה והרפורמה והמלחמה והמצב במערכת החינוך והבריאות והתסכול והאלימות – איך זה שבכל זאת הציפורים מצייצות וגלגלצ מתנגן והכלכלה עדיין מתגלגלת? האם יום אחד המדינה הזו תתעייף ותאמר "חאלס, אינני יכולה עוד", או שכל החיוניות שלה נשענת בדיוק על הכאוס הזה?
בתוך הבלגן שנקרא מדינת ישראל יש איזשהו סדר מופתי שמתנהל באקראיות כמעט לא מובנת. בן־גוריון אמר פעם שבארץ ישראל יהודי שאינו מאמין בניסים אינו ריאליסט. כל החיים כאן נשענים על איזו מהומה אנושית שאיכשהו מצליחה להסתנכרן. ואולי מזה היורדים שלנו מתקשים להתנתק. "ישראל הקטנה" שהם בנו בליסבון ובמינכן ובאתונה היא ניסיון נואש לשחזר משהו שאין לו תחליף – אותו סדר מבולגן, אותה משמעות שנולדת דווקא מתוך האבסורד.
אנשים מתלוננים שהספורט פה גרוע, אבל לא יודעים את נפשם מרוב אושר כשאיזה ג'ודאית מנתניה גורפת מדליה אולימפית
כי ככה זה אצלנו: אנשים מתלוננים שהספורט פה גרוע, אבל לא יודעים את נפשם מרוב אושר כשאיזה ג'ודאית מנתניה גורפת מדליה אולימפית. משתגעים מהכבישים הנוראיים אבל אם ברמזור ראו במקרה חבר לידם, לא יהססו לעצור את כל התנועה מאחור כדי להחליף איתו כמה מילים על הבן שלו שהתגייס. מתים מהחום אבל מעדיפים את זה על פני "החורף האירופי המדכא". סובלים מהמערכת הפוליטית אבל מתעקשים להסביר שזו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". מתלוננים על הבירוקרטיה המעיקה אבל יודעים בדיוק איזה פקיד במשרד הפנים יסדר להם את העניין. נשבעים שאין מה לעשות בארץ אבל עומדים בתור לפסטיבל היין. מתלוננים על שחיתות אבל משאירים את המפתח מתחת לשטיח בכניסה לבית. המומים מהמחדל אבל בונים בתוך שבוע מערך חירום שהעולם כולו בא ללמוד ממנו. מקללים את הממשלה ב־6 באוקטובר, נלחמים למען המדינה יום למחרת.
אפילו בתוך הטראומה מתנהל איזשהו סדר מופתי. עוד לא עברה שנה וחצי מהשבת השחורה וכבר קמו פה יוזמות הנצחה מרגשות. כבר פונים ל"חיים שאחרי". כבר בונים מחדש. הארץ התמלאה בתצפיות יפהפיות ובספסלים לזכר הנופלים. כאילו הייאוש וההתאוששות הם תמיד שני צדדים של אותו מטבע ישראלי. בתוך כל הרעש, הצעקות, המחלוקות והקיטורים מסתתרת איזו הרמוניה נסתרת שרק אנחנו הישראלים יכולים להבחין בה. זהו הסדר שנולד מהכאוס, שמתפתח בתוכו, שניזון ממנו. שמחייב אותנו לקום כל בוקר ולהמשיך.
אומרים שכאוס הוא מצב שממנו נולד סדר חדש. אבל במדינת ישראל, הכאוס והסדר אינם מצבים נפרדים – הם כרוכים זה בזה, רוקדים זה עם זה בדואט נצחי. אז ביום העצמאות הקרוב אפשר להרים כוסית לכבוד 77 שנות בלגן מאורגן. לחיי המדינה שחיה על הכאוס כמו על דלק סילוני. לחיי הארץ שבה אנשים צועקים אחד על השני ברחוב ואז מזמינים אותם הביתה לארוחת שישי. לחיי המקום שבו אומרים "יהיה בסדר" כשברור לחלוטין שלא יהיה שום סדר, אבל בכל זאת – איכשהו – יהיה בסדר.
