אחרי החתונה שקלנו לרגע לגור ביישוב חביב בבנימין. אפילו הגענו לסיור ביישוב, בהנחיית חבר ועדת הקליטה. "אצלנו אף אחד לא נכנס לחיים של השני", הוא הבטיח לנו, ואף הדגים: "למשל, בשבוע שעבר הייתה מסיבת חנוכה קהילתית – ומשפחה אחת לא הגיעה; וזה בסדר גמור!" אמרתי ליעל: "בואי לא נכפיל את מספר המשפחות שמשתמטות מהמסיבות הקהילתיות שלהם". נשארנו במודיעין – ולא הצטערנו.
בישראל, כמו בעולם כולו, ירדה קרנם של חיי הכפר. בעיר יש הכול: סופרמרקט שפתוח באמצע הלילה, בית מרקחת שפועל 24 שעות ביממה, ומעבדה לצילומי סי־טי לשיניים במרחק הליכה. היתרונות שייחסו פעם לחיי הכפר נראים היום דהויים: בחקלאות ממילא עובדים בעיקר תאילנדים; יותר מדי חשיפה לשמש מזיקה לעור; ועוגת תפוחים טרייה אפשר לקנות בכל קונדיטוריה.
המלחמה מלמדת אותנו שנחפזנו מדי להספיד את הכפר ואת יתרונותיו. שלושה חוקרים מאוניברסיטת בר־אילן – ד"ר שני אומיאל־פלדמן, פרופ' אשר כהן וד"ר מנחם לזר – ניתחו בקפדנות את הנתונים בנוגע ללוחמים ולנופלים במלחמה הזו, והגיעו למסקנה מפתיעה: מהשערים הצהובים של היישובים יוצאים הלוחמים הכי טובים – או לפחות הכי רבים.
רק עשירית מהיהודים בישראל חיים ביישובים קטנים, שיש בהם פחות מאלף תושבים. אך הם שליש ממשרתי המילואים, ושיעור דומה מחללי המלחמה
במלחמת יום הכיפורים איבד קיבוץ בית־השיטה 11 חללים. חמישית מכלל הנופלים במלחמה ההיא היו בני קיבוצים; פי תשעה מחלקם באוכלוסייה. במלחמת שמיני עצרת בולט חלקם הנורא של בני הציבור הדתי לאומי בנופלים; בית השיטה של המלחמה הזו אלו עלי וקרני־שומרון. אבל החוקרים מדגישים שגם הקיבוצים החילוניים ממשיכים לשאת בעול הלאומי. שיעורם של הקיבוצניקים בין הלוחמים ירד מאוד מאז מלחמת יום הכיפורים, אך הוא עדיין גבוה במידה ניכרת מחלקם באוכלוסייה.
ההתיישבות הכפרית – דתית וחילונית גם יחד – נכנסה מתחת לאלונקה במלחמה הזו. רק עשירית מהיהודים בישראל חיים ביישובים קטנים, שיש בהם פחות מאלף תושבים. אך הם שליש ממשרתי המילואים, ושיעור דומה מחללי המלחמה. טקסי יום הזיכרון ב"בית העם" או ב"מועדון לחבר" ביישובים הללו היו השנה עצובים במיוחד.
איך אפשר להסביר את התופעה הזו? למרות הסתייגותי ממסיבות יישוביות, אני נאלץ להודות ביתרונותיה של הקהילתיות ההדוקה. היה אפשר לחשוב שהיקשרות רגשית לקהילה תבוא על חשבון הזיקה הנפשית לעם כולו. היו שטענו כך: שתושבי כפרים קטנים מזדהים עם הכפר, בעוד תושבי הערים מזדהים עִם העָם והמדינה. העובדות מלמדות אותנו אחרת. הקהילה הכפרית ההדוקה מפתחת את שריר ההזדהות עם הקולקטיב ומצמצמת את האנוכיות. כשאתה חלק מקהילה אתה יודע שאם תזרוק עטיפה של חטיף ברחוב יהיה מי שיזהה אותך ויעקם את האף, ואם תרים עטיפה שהשליכו אחרים ותניח אותה בפח יהיה מי שיראה אותך ויעריך את המחווה. מי שגדֵל כך הופך בדרך כלל להיות אזרח אכפתי יותר ומסור יותר למדינה כולה.
בעולם התכנון בזים היום לכפרים: יישובים קטנים הם בזבזניים מבחינת תשתיות ולא יעילים בניצול המרחב. מדינת ישראל מעדיפה היום להגדיל את הערים, ולא להקים עוד יישובים. אך אם מרימים את המבט מטבלאות האקסל שמודדות מטרים של אספלט לנפש, מגלים שישראל לא הייתה שורדת את השנה וחצי האחרונות בלי כפריה. הפוליטיקאי האמריקני ויליאם ג'נינגס בראיין אמר פעם שלו חלילה נהרסו כל ערי אמריקה, היו הן צומחות מחדש במהירות מפליאה; אך לו חלילה נחרבו כל הכפרים באמריקה, גם רחובות הערים היו מתמלאים במהרה בעשבי בר. הוא ידע על מה הוא מדבר.
רובנו לא רוצים ולא יכולים לגור ביישובים קטנים. לעיר יש היתרונות שלה, ואי אפשר לחזור לעולם בדיוני שבו כולנו הולכים בשדה כהלך התם, ושִלפי שיבולים ידקרונו ותמתק דקירתם. שני לקחים נוכל בכל זאת ללמוד מהעובדות שהוצגו כאן. ראשית, גם עיר יכולה לנסות להיות קהילתית יותר. עירי מודיעין מצליחה במידה רבה לשמור על צביון קהילתי כזה, והיא אכן נמצאת במקום ראשון ב"מדד הקרביות" של ערי ישראל, שערכו החוקרים שהזכרנו. בני־ברק, כצפוי, נמצאת במקום האחרון במדד הזה; תל־אביב נמצאת במקום ה־46. מודיעין היא העיר המובילה בשיעור הקצינים, בשירות הקרבי, בימי המילואים, ולאסוננו גם בשיעור הנופלים. גם בעיר אפשר לשמר חלק מיתרונות הכפר.
ועוד דבר כדאי ללמוד מן הנתונים הללו: אנחנו, עכברי העיר, צריכים להצדיע היום לאחינו עכברי הכפר. בלעדיהם לא היינו כאן היום.
