החלטת הממשלה שהופצה אחר הצהריים (שלישי) לאישורם של שרי הממשלה, המבטלת את החלטת הממשלה על הדחת מראש השב"כ, איננה מבטאת אמון מחודש של ראש הממשלה נתניהו ושריו ברונן בר. כלל וכלל לא. לא מדובר גם ברצון לסיים יפה את מערכת היחסים עם ראש השב"כ שהודיע אמש על מועד פרישתו, ב-15 ביוני.
אחרי חילופי התצהירים והודעות התגובה שראינו בשבוע וחצי האחרונים, שכללו האשמות קשות מאוד משני הצדדים, ספק אם מישהו בממשלת ישראל מסוגל בכלל להביט בפניו של האיש. ודאי שאיש שם איננו מעוניין דווקא בהארכת כהונתו. את הסיבה לקבלת ההחלטה הזו יש לחפש במישור אחר, ולא במערכת היחסים המעורערת לחלוטין שבין הממשלה והעומד בראשה לבין ראש השירות. ההחלטה החדשה של הממשלה היא בראש ובראשונה ניסיון לבצע בקרת נזקים, ולהקטין במעט את נזקו הנורא של ההליך המתנהל בבג"ץ בנוגע לפיטורי בר.
למען האמת, בעולם מתוקן העתירות בנוגע לפיטורי ראש השב"כ כלל לא היו צריכות להגיע לדיון בפני השופטים. דינן היה להידחות על הסף. לא לחינם קובע סעיף 3 (ג) של חוק השב"כ כי "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו". בין הממשלה לראש שירות הביטחון הכללי חייבת להיות מידה רבה מאוד של אמון, ושכשהוא איננו אין מנוס מלהפסיק את כהונת ראש השירות, אף אם מדובר באדם שהוא כשלעצמו ראוי ביותר ועתיר זכויות. מערכת היחסים הזו איננה שפיטה, והניסיון של שופטי בג"ץ להכניס את ראשם לקלחת הזו כבר עשה למדינת ישראל נזק עצום. השופטים יצחק עמית, נועם סולברג ודפנה ברק ארז, בעצם בחירתם לקיים דיון בעתירה הזו לגופה ולא לדחות אותה על הסף, כבר גרמו למדינת ישראל נזק שעוצמתו לא תשוער.
חילופי התצהירים, מחד זה של ראש השב"כ ומאידך זה של ראש הממשלה, וכן התגובות שבאו בעקבותיהם, הביאו את מערכת היחסים הרגישה הזו שבין ראש ממשלה וראש שב"כ לשפל חסר תקדים. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער עד כמה אויבי ישראל בכל החזיתות מתמלאים שמחה לנוכח העימות הפומבי הזה, וכמה רב הנזק ממנו לביטחונה של המדינה.
אלא שמעבר לפינה עמד להתרגש עלינו, "בזכות" העתירות והחלטת שופטי בג"ץ לדון בהן, אסון גדול אפילו יותר. הרי המטרה של העתירות לבג"ץ לא היתה להגן על רונן בר האיש, אף שבאופן משונה כלשהו עמידתו מול ראש הממשלה נתניהו הקנתה לו בחוגים מסוימים מעמד של גיבור. גם העותרים, גם בר עצמו וגם תומכיו בשמאל – ידעו היטב שכמי שנושא באחריות אישית לכישלון הנורא של ה-7 באוקטובר הוא יצטרך להתפטר, ויותר מוקדם מאשר מה שהוא היה רוצה. מה שהם ביקשו להשיג באמת באמצעות העתירות הוא מטרה אחרת לגמרי.
שני תתי הסעיפים הראשונים בסעיף 4 לחוק השב"כ קובעים מפורשות, "השירות נתון למרות הממשלה; הממשלה תאשר יעדים לשירות בכפוף להוראות חוק זה. ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". כפיפותו של השירות לממשלה, באמצעות העומד בראשה, היא אלמנט בסיסי בהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית אין גופים ביטחוניים עצמאיים, שאינם כפופים למוסדות הנבחרים. אכן, חוק השב"כ קובע מגבלות לאופנים שבהם הממשלה רשאית להפעיל את השירות, כמו למשל בתת הסעיף הבא שבו נאמר, "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". אך משך כל שנות המדינה, לפני חקיקת החוק וגם אחריו, היה ברור לכל שהכפיפות לממשלה היא הכלל, והמגבלות הן החריגות לכלל.
אלא שגם המובן מאליו הזה נפל קורבן לסחרור המטורף אליו נכנסה מדינת ישראל מאז הושבעה הממשלה הנוכחית וההכרזה על "רפורמה משפטית" יצאה לדרך. בחודשים האחרונים החלה לחדור לשיח הציבורי הסברה לפיה גופי הביטחון של המדינה צריכים לפעול לא כמי שמופקדים על ביטחון המדינה כזרוע ארוכה של הממשלה, אלא כמי שתפקידם להגביל את הממשלה ולמעשה לשלוט בה. על פי גישה זו, השב"כ לא אמור להיות כפוף לממשלה באופן מלא. להיפך. עליו לתפקד כ"שומר סף" שמבטיח שהממשלה לא תחרוג מגבולות גזרה שאותם גורמים מבקשים לשרטט לפעולתה. וצעד ראשון בדרך לשם הוא כמובן לסדוק, ובהמשך גם לפורר את הכלל הפשוט של כפיפות השב"כ לממשלה.
לשם כך הוגשו העתירות נגד פיטורי ראש השב"כ, ולמרבה החרדה נראה שגם ראש השב"כ עצמו אימץ את הסברה הבעייתית כל כך. הדברים עלו במספר רגעים בתקופה האחרונה, בין היתר במכתבו של רונן בר לשופטי בג"ץ, בתצהיר שהגיש לבית המשפט וגם בנאום שנשא אמש במטה השב"כ. "נדרשת הבהרה באשר להגנות המוסדיות שיאפשרו לכל ראש שירות למלא את תפקידו, בכפיפות למדיניות הממשלה, לטובת הציבור, באופן עצמאי ונטול לחצים. ובכך – לשרטט את הקו הברור שמבחין בין אמון לנאמנות. הדיון בבית המשפט אינו עוסק בענייני האישי, אלא בעצמאותם של ראשי השב״כ הבאים, וכמובן שאני נכון להתייצב לכל הליך שיידרש על ידי בית המשפט לטובת כך גם בהמשך", אמר בר בנאום.
"עצמאותם של ראשי השב"כ הבאים"? עצמאות בפני מי? בפני הממשלה וראש הממשלה? זו תפיסה שמנוגדת חזיתית לעקרונות שהתווה חוק השב"כ, ואשר חותרת חתירה ממשית תחת האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. אם ההליך בבג"ץ יגיע למיצוי, ושופטי בג"ץ אכן יתנו פסק דין ברוח הזו הקובע מגבלות מוסדיות לכפיפות ראש השב"כ לממשלה מעבר למגבלות המצומצמות מאוד שנקבעו בחוק זו תהיה בכיה לדורות. פגיעה קשה מאוד בדמוקרטיה הישראלית. ובדיוק את הפגיעה הזו, שעוד עלולה להתרחש, מבקשת החלטת הממשלה למנוע. שהרי אם אין החלטה על הדחת ראש השב"כ אין עילה לעתירות שהוגשו ואין מקום למתן פסק דין בעתירה. ואם לפחות את הנזק הזה ניתן למנוע, גם אם באמצעות הארכת כהונת ראש השב"כ עד למועד עליו הכריז בעצמו.
אלא שכפי שראיתם בנאומו של בר, הוא איננו מוכן לוותר על הכרעה של בג"ץ, על אף שלפי הכללים המשפטיים המקובלים בג"ץ איננו נותן פסקי דין בעתירות שהתייתרו. לא הוא, וגם לא העותרים שגם הם דורשים פסק דין. כך למשל נאמר בהודעה שפרסמה לפני זמן קצר התנועה למען איכות השלטון. "ביטול פיטורי ראש השב"כ הוא תרגיל ציני ושקוף שנועד למנוע פסק דין עקרוני של בג"ץ. לא ניתן לנתניהו להתחמק מהכרעה שיפוטית בתמרונים טקטיים… התנועה לאיכות השלטון תפנה לבג"ץ בדרישה להמשיך את הדיון ולתת פסק דין שיגן על זכויות האזרח ועל הדמוקרטיה הישראלית". האם שופטי בג"ץ ינהגו בהתאם לכללים המשפטיים המקובלים, או שמא יתעקשו לתת פסק דין שיפגע אנושות ברקמה הדמוקרטית ישראלית? מוקדם לדעת. יש לקוות שקול ההיגיון יגבר, אך לנוכח ההיסטוריה הקרובה של בית המשפט העליון קשה מאוד להעריך שכך באמת יהיה.
