פעם רזיאל התקשר אליי כדי לברר אם יש מה לאכול בבית. אני זוכרת שהייתי גמורה, אחרי בוקר מפרך של עבודה אינטנסיבית באולפנה, ואחר צהריים עמוס שכלל בילוי מתיש בגן השעשועים ומרדף אחרי הילדים, ואז ארוחת ערב, מקלחות, וארגון לשינה. אני זוכרת איך למרות העייפות והתשישות התגאיתי לענות לו שכן. למרות הבלגן והג'ונגל שהיה פה, הצלחתי להכין לו מרק עם קוסקוס ועוף בתנור. אבל כשהגיע אחרי כמה דקות הביתה הוא הציץ לתוך הסירים ורץ להכין לעצמו פיצה־פיתה במיקרוגל, בטענה שהייתה לו דוּדא לזה כל היום.
בוקר אחד התעוררתי בשעה מוקדמת מדי לצליליו הצורמים של הקלרינט שלו, כשהוא מתאמץ להפיק ממנו את מנגינת החתול מתוך "פטר והזאב", בטענה שבער בו לנגן את זה דווקא עכשיו, לפנות בוקר, היישר לתוך האוזניים שלי.
יש לי עוד סיפור מעצבן, אולי אפילו יותר משני אלו. בערב אחד נינוח במיוחד הצלחתי להשכיב את כולם לישון כשהם מקולחים, שבעים ומסופקים, ופתאום בער ברזיאל להוציא את כולם מהמיטות ולנסוע לפיקניק בים.
כזה הוא היה. ספונטני, שמח, מלא ברעיונות מופרעים והרבה פעמים לא מותאמים לסביבה. מלא ברגעים קטנים, שוליים ומרגיזים, שלא פעם הצליחו ממש להוציא אותי מדעתי.
אני בטוחה שגם אתם, אם תחשבו לרגע, תמצאו לפחות סיפור אחד, לפחות תכונת אופי אחת שלא שיתפתם עליו או עליה – על הנופלים שלכם. כי רציתם לשמור עליהם טהורים וגיבורים. אני בטוחה שכל המחשבות על הדברים המרגיזים, המביכים, המבאסים והחוצפניים שהנופלים והנרצחים שלכם עשו נדחקו אי שם באחורי הלב. נסתרים מעיניהם של האחרים שרק רוצים להכיר ולהוקיר אותם, לנצור ולהנציח אותם כגיבורים וקדושים, ותכונות האופי הפחות נוצצות האלה לא ממש מתיישרות עם האירוע.
ובכל זאת, תגידו לי אתם, כשקראתם את השורות הראשונות כאן בטור, כשהבנתם על מה אני עומדת לספר לכם, כשהשתכנעתם שגיבור הסיפור הבלתי מעורער שלי מתפקד גם קצת כמו נבל או לכל הפחות כקונדסון, איך הרגשתם?
צפיפות השכול
כבר יותר משנה, במפגשים עם משפחות שכולות, בניסיון ללמוד על הנופלים והנרצחים שלהם, אני מנסה בעדינות נחושה גם לברר במה הם היו בלתי נסבלים. מה קווי האישיות שלהם שגבלו בהוצאת הקרובים אליהם מדעתם. ולא, זה לא כי אני רוצה לחלל את זכרם חס ושלום, ולא מתוך רצון לקחת מהם את הילת הגבורה. בדיוק להפך.
הסיפורים הקטנים והשוליים האלה מזכירים לנו אמת לא כל כך נוצצת: הם לא היו כאלה מושלמים. לפעמים הם היו קצת אימפולסיביים או חסרי סבלנות, עם הרגלי אכילה מעוררי חלחלה, נוטים לחוסר זמינות מרגיזה בטלפון, והגרביים שלהם הפיצו ניחוחות בלתי אפשריים שהפריעו לכולם.
בכל אלו יש עניין משותף אחד שאני מרגישה צורך לשאת איתי: אנושיות.
לכולם יש סיפורי גבורה מעוררי השראה, אבל אם הם לא יוצאים מגדר הרגיל, הם חלילה עלולים להפוך לעוד סיפור אחד מאלפים
בשנה וחצי האחרונות השכול נעשה צפוף. תופעת הלוואי העיקרית של הצפיפות הזו היא שהמוני סיפורים ודמויות חולפות על פנינו, ונעלמות בנהר ההמון. לכולם יש סיפורי גבורה מעוררי השראה, ואצל כולם הגבורה התבטאה בשדה הקרב, במילותיהם האחרונות ובהחלטות שהפכו אותם להיות מי שהיו. אבל משהו בצפיפות הזאת לפעמים הופך את כל הסיפורים עליהם לגנריים, לחוזרים על עצמם. ואם הם לא יוצאים מגדר הרגיל בגבורתם, הם חלילה עלולים להפוך לסתם עוד סיפור מאלפים, עוד שם שנעבור הלאה ממנו אל השם הבא בעוד שעות אחדות.
לכן אני מבקשת מכם: ספרו לנו גם על הפדיחות שלהם. ספרו גם מתי הם פישלו והציקו והרגיזו. ציירו לנו דמויות עגולות, מעניינות ומלאות באנושיות מורכבת. תנו לנו להתחבר אליהם באינטימיות, ולזכור אותם באופן קצת יותר אישי.
החסרונות שחסרים כל כך
ספרו לנו מתי הם לא היו גיבורים. מתי כעסתם עליהם ורק רציתם להעיף להם סטירה מצלצלת. והיא כל כך חסרה לכם, הסטירה הזו, רק עוד אחת קטנה.
ספרו לנו שהם היו גם עצלנים וחטטנים, ושלפעמים רציתם להיעלם מרוב בושות שהם עשו לכם. הלוואי שהייתה רק עוד בושה אחת, עוד אחת קטנה.
ספרו לנו כמה חסרה לכם הצעקה שרציתם לצעוק עליהם כי הם שכחו לזרוק את הזבל או לא שטפו את הכלים. כמה כואבת לכם הקללה שהייתה לכם על קצה הלשון רק כי הם התעקשו לא להקשיב לווייז, ובגללם איחרתם לחופה של החברה הכי טובה שלכם.
אני מבטיחה לזכור הכול. מבטיחה לכעוס עליהם איתכם ומבטיחה לתת להם לשהות אצלי עם כל החסרונות שלהם. חסרונות שחסרים לנו כל כך. 0
