את היום הזה עם אבא – לא אשכח לעולם. הוא צרוב וחרות על לוח ליבי לנצח. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. כנער צעיר ליוויתי את אבא שלי, ח"כ וסגן שר החוץ לשעבר הרב ד"ר יהודה בן מאיר ז"ל, שהלך לעולמו בפורים האחרון, בשנים שנשלח לייצג את הכנסת ואת הממשלה בטקסי יום הזכרון בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ. אבא היה מתכונן ליום הזה בחרדת קודש. מנקודת מבטו והשקפתו, מכין ומטהר עצמו לקראת כניסה לקודש הקודשים. למרות החום הכבד והלחות המעיקה של תחילת ימי אייר, אבא היה מתלבש בחליפת שלושת החלקים שלו שהיתה שמורה לאירועים נדירים בחשיבותם, בבחינת בגדי כהונה בעיניו. בדרך במונית לבית העלמין הצבאי, אבא חזר ושינן את נאומו המתוכנן. כולו דרוך וערני, מרוכז כולו במשימה המקודשת בעיניו מכל משימותיו הציבוריות והפוליטיות החשובות, המגוונות והענפות.
ומשהגיעה השעה מיד לאחר הצפירה, אבא היה ניצב בחיל ורעדה במרכז רחבת הזכרון בבית העלמין, מסביבו משמר הכבוד של חיילי צה"ל, שאבא נשא אליהם מבט מעריץ ואוהב מאין כמוהו, נושא עיניו למשפחות השכולות ומתחיל לדבר. רחש לא נשמע. אפילו הציפורים לא השמיעו ציוץ. בכל מילה חשתי ששרעפים עוטפים את אבא מכף רגל ועד ראש. ומדי שנה בשנה חזרתי והתאפקתי מלצעוק בגאווה ובקול רם לכל העומדים בדומיה בבית העלמין: "האיש הזה, שיודע להגיד בדיוק את המילים הנכונות, שנואם ברגישות ובחוכמה יוצאי דופן, האיש הזה הוא אבא שלי". באחת ההזדמנויות בסיום דבריו ניגשה אליו משפחה שכולה שבנם נפל מירי דו צדדי במלחמת לבנון הראשונה והטיחה באבא מילים קשות. ואבא רק שתק וחיבק אותם. אבא שלי, שהייתה לו עמדה סדורה וקוהרנטית בכל סוגיה, אבא שלי שהייתה לו תשובה בהירה לכל שאלה, אבא שלי ששיכנע את קהל מאזיניו בכל ויכוח ופולמוס באמצעות טיעונים מבריקים וסדורים, אבא שלי שמנחם בגין כינה אותו בדיון בכנסת על הסכמי קמפ דיוויד, ב"נאום הידיים" המיתולוגי : "נואם כביר", ה"דמוסתנס" של הכנסת, שתק. לא אמר ולו מילה. ובדרך חזור במונית הביתה שאלתי אותו: "למה אבא שתקת"? ואבא השיב: " להם, חייבים רק להקשיב. אין צורך ואין גם יכולת להשיב".
בשילוב בין "ציוני ל"דתי", דומה שאבא הפך את היוצרות, לכאורה. יום הזיכרון היה דווקא היום ה"דתי" של אבא. בדיוק כפי שנהג לספר לנו שבשעה שלבש בפעם הראשונה את מדי צה"ל לאחר עלייתו ארצה מארה"ב בשנות ה- 60, הוא ברך: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". ואז הוסיף: "כמובן שברכתי בשם ובמלכות. אם אתה זכית ללבוש מדים של צבא של העם היהודי- לא צריך לברך שהחיינו?". עבור אבא שירות צבאי ולאומי משמעותי, היה בראש ובראשונה מצווה דתית ותורנית של ערבות הדדית וסולידריות יהודית. חובה שהיא זכות. איך היה נוהג אבא לצטט: "מי שלא יודע מתי צריך לסגור את הגמרא, עדיף שלא יפתח אותה". אבא האמין בכל ליבו ומאודו שאי אפשר להקרא "בן תורה" בלי ליטול חלק בחובה המוסרית והדתית של אחריות ודאגה לחברה. ובישראל, הנמצאת בסכנה בטחונית וקיומית מתמדת, אין אחריות גדולה יותר, אין חובה עמוקה יותר, מאשר שירות בצה"ל. העמדה המוסרית והערכית החד משמעית הזו לא עמדה בסתירה כלל לאנטי-מיליטריזם של אבא ושאיפתו במקביל למצות כל דרך להגיע להסדרי שלום, כפי שאמר בכנסת במפגש עם נשיא מצרים אנואר סאדאת: "אין דבר השנוא על העם בישראל יותר ממלחמה- ואין דבר שאנו סולדים ממנו יותר מאשר שפיכות דמים".
במהלך ימי השבעה על אבא מנחמים לא מעטים הזכירו בגעגוע ובערגה את אבא ואת "המפד"ל של פעם" ועד כמה הם חסרים להם בנוף הציבורי בימים אלה. רבים מהם מעולם לא הצביעו למפד"ל, אך על פניהם היתה נסוכה עננה של כאב והחמצה וקולם העצב חשף עד כמה הגעגוע עמוק ואמיתי. לא רק לאיש הציבור הצנוע, נקי הכפיים וטהור המידות שאבא היה, אלא בעיקר לדרך ולערכים שאבא ז"ל וחבריו בציונות הדתית של פעם סימלו וסימנו עבור רבים בחברה הישראלית. אולי היחס מלא הכבוד וההערכה לצה"ל ומפקדיו ולכוחות הבטחון והעומדים בראשם, בו נהגו אבא וחבריו כביטוי דתי ורוחני לתקומת עם ישראל בארצו, הם שורש מקור הגעגוע, הכיסופים והכמיהה. אותה ציונות דתית שדגלה במעורבות ושותפות אינהרנטית, עמוקה ובסיסית במרחב ה"ישראליות". הציונות הדתית שעמלה כה רבות לבנות גשר על יסודות איתנים של מתינות, הכלה, מאור פנים והכרה במורכבות האופי היחודי של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ביום הזיכרון וביום העצמאות תשפ"ה אבא כבר לא איתנו. הוא כבר לא יעמוד בראש מורכן ובדום מתוח בשעת הצפירה וישיר בכל ליבו ובקול בוטח ורם את ה"תקווה". ובהעריב יום, במעבר החד ליום העצמאות, ישיר הלל מעומק ליבו בדיוק כפי שקרא בבוקר יום שישי, ה' באייר תש"ח, כנער בן 9 בהרטפורד, קונטיקט, ארה"ב, את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל מול אולם מלא עד אפס מקום בבני הקהילה היהודית. אבל רוחו של אבא, הרוח האמיתית של הציונות הדתית, עוד עוברת ומנשבת בין דגלי ישראל המתנופפים. בכאב עמוק בשעה שהם מורדים לחצי התורן ביום הזכרון. בגאווה גדולה שהם נישאים ומתנוססים שוב בראשו ביום העצמאות. כן, "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". כן, בשם ובמלכות.
